הקדמונת: ב- 16 באוקטובר ילדתי את מתן, 3985 גרם של תינוק חמוד. הלידה עברה לו בסדר גמור. היא גם היתה בסדר יחסית מבחינתי. ההחלמה שלי – לעומת זאת – היתה זוועתית למדי. לכן לאורך הפוסט הזה שמספר קצת על *חופשת* הלידה שלי אתייחס אך ורק לחודשיים האחרונים שלה – מסופה של התקופה המכונה משכב לידה (שישה שבועות לערך) שברובה בעיקר שכבתי, ועד היום – יום שני 30.1 יומיים לפני שאני חוזרת לעבוד.

לפני שאני מתחילה רק רציתי להזכיר ולציין שזה הבלוג שלי, אלו החוויות האישיות שלי וברור לי לחלוטין שיש מיליוני אמהות שיולדות ואחרי שעה מפליגות בשמחה עם התינוק אל השקיעה או אל הקניון הקרוב למקום מגוריהן, אצלי זה לא היה ככה, אם אצלכן זה כן – יופי לכן.

אז חופשת לידה… כמה תכננתי עליה. דמיינתי את עצמי מבלה שעות בבתי קפה עם התינוק התיאורטי קוראת ספרים ומצייצת להנאתי (קרה פעם אחת) משוטטת בקניונים שמחה וחסרת מעש (קרה קצת יותר) ובעיקר מספיקה את כל מיני הדברים שתכננתי לעשות בשנה האחרונה ולא הגעתי אליהם כי הייתי, אה, מאוד בהריון.

אסופה הגיונית של נסיבות (בינהן: ילד שני, חורף יחסית כבד, כאבים לא מועטים) הביאו אותי לסוף חופשת הלידה כשתאוותי עוד בידי ורשימת התכנונים רק ארוכה יותר. אבל אולי נתחיל דוקא מהסוף, מה כן עשיתי בחודשיים האחרונים של חופשת הלידה הזו?

קודם כל קצת מספרים:

(*מספרים? כן. ניהלתי את חייו של מתן בקפידה עם אפליקציה שעוזרת לאנשים רפי שכל או אחרי לידה לזכור מתי הוא הוחלף לאחרונה, כמה הוא אכל וכו… יש זיליון אפליקציות כאלה, אני השתמשתי ב- Baby ESP)

• 406 בקבוקים (הוכנו, נשטפו, ניתנו) ממוצע זמן האכלה לבקבוק – 15 דקות
• כפועל יוצא – 101 שעות של האכלה בבקבוק נטו (בערך שעה וארבעים ליום, לא כולל שטיפה והכנה, רק האכלה עצמה)
• 134 "סשנים" של הנקה (החלטתי שהנקה הוא לא מקור המזון העיקרי שלו, הנקתי בין פעם לשלוש ביום כשלשנינו התחשק) – ממוצע זמן סשן הנקה – 11 דקות.
• כפועל יוצא – סה"כ יום אחד שלם (24 שעות) של הנקה. לא כולל גרעפצים והתלבשות \ התפשטות.
• שישים אמבטיות (נו באמת, שישים יום = שישים אמבטיות לא נתון מרגש)
• 321 חיתולים הוחלפו, 70 מתוכם עם קקי (שכוללים שטיפה, כי ככה אני)
• זמן ממוצע לחיתול הוא בין שלוש דקות (מלא שכבות, חורף) לבין 7 דקות (כולל שטיפה) נלך על 4 דקות ונגיע ל – 21 וחצי שעות של החלפת חיתולים.

את הבין לבין אני לא חושבת שיש צורך שאפרט, אבל למען אלו שאין להם עדיין ילדים זה כולל: ערסול ונענוע מתמשכים לצרכי הרגעה הדדיים, משחקים שונים ומשונים, זמן על הבטן לחיזוק חגורת הכתפיים, מנשא, עגלה, אריזה ליציאה (בערך 20 דקות התכוננות ליציאה מהבית בממוצע).

עוד אוסיף – ילד שני: שזה אומר שבערך מהשעה ארבע וחצי ועד ההשכבה הטיפול בתינוק מקבל משמעות אגבית. יש עוד תינוק יותר גדול בבית (בן שלוש) שאוהב שמשוחחים איתו, מחליפים לו חיתולים, מקריאים לו סיפורים ובעיקר אוהבים אותו (כי הוא באמת ילדון נפלא, אין מה לומר).

מה שאומר ש"הזמן הפנוי" שלי ב"חופשת" הלידה הסתכם בבערך שמונה שעות פנויות ביום (כשיאיר בגן) – מתוכן שעה וחצי של ביקבוק, עשרים דקות של הנקה, חצי שעת חיתול… נו, תעשו לבד את החשבון ותגלו למה המילה 'חופשה' בחופשת לידה נעטפת אצלי במרכאות.

ידעתי לקראת מה אני הולכת, זה לא הילד הראשון שלי, ובכל זאת הצלחתי לשכוח את כל זה כשתכננתי בשמחה את הפעילויות שודאי אספיק בזמן הזה. אז מה רציתי לעשות בחופשת הלידה שלי ולא הספקתי כלל וכלל:

תכנון מול ביצוע

משק הבית

תכנון: כל יום כשתחזרי מהעבודה אחכה לך עם סיר מרק מבעבע, כלים נקיים, כביסות מקופלות וריח של רצפה נקיה.
ביצוע: קרה פעמיים, אף פעם לא באופן שלם. את הכביסות בכלל קיפלו עוברות ושבות (מטפלת שבאה לכמה שעות בשבוע, סבתא תועה וכו)

משק הבית 2

תכנון: עברנו דירה כשהייתי בחודש שביעי ולא ניידת במיוחד. רציתי לסדר דברים שמעולם לא הגיעו ליעדם הסופי, לרכוש שלל רהיטים ופתרונות אחסון מרגשים באיקאה. לתקן את התאורה בסלון, לתלות תמונות, לארגן מחדש כמה דברים במטבח, לסדר את ארונות הבגדים, לסדר את חצי החדר המבולגן (החדר של סבתא איילה).
ביצוע: נרכשו מספר פתרונות אחסון, אף ארון לא סודר, הבית נראה קצת יותר טוב והעבודה בו רחוקה מלהסתיים. נרכשו גופי תאורה – חלקם נשברו בינתיים ומחכים לחלקי חילוף. החדר של סבתא איילה – אפשר לישון בו, אבל הוא עדיין מבולגן למדי. נתלו כמה תמונות.

שדרוגים, שפצורים, פרמוטים

תכנון: לגבות את כל הדברים שבמחשבי הבית, לפרמט את שני הניידים ולהתקינם מחדש, לפרוץ את הסמסונג גלקסי (1) האיטי ביקום ולהפוך אותו למכשיר שאפשר לעבוד איתו
ביצוע: גיביתי הכל. אה… וזהו.

יצירה, מוזיקה, כתיבה

תכנון: לסיים למקסס עם עומרי את המיני-אלבום של המיני סלבריטיז (הרכב קטן של שנינו), להקליט תוכנית חופשת לידה ל"פריקים וגיקים" (עם יובל, כמובן), לכתוב המון פוסטים (כמה כותרות נבחרות: ילד שני – לידה ראשונה, הנקה והדרך שלי, הדילמות של האם העובדת, ביקורת טלוויזיה על סדרת האלבומים של קוטנר, שעות הבוקר בטלויזיה – העולם שאתם לא מכירים וטוב שכך, מבוא לדיכאון – קורס מזורז וערימה של פוסטים פוליטיים)
ביצוע: מיני פוסט על תיעוד ומצלמות. אה… וזהו.

צריכת תרבות (אם אפשר לקרוא לזה ככה)

תכנון: לקרוא. לקרוא הרבה. הביוגרפיה של בואי שמונחת לי על השולחן ליד המיטה, מרגשת ומפתה ועוד המון דברים שאני כבר ממש מחכה להגיע אליהם. אה, וגם קצת השלמות טלוויזיה, כל מיני דברים שפספסתי בשנים האחרונות.
ביצוע: קראתי ספר אחד (את "שתיים" של מיטל שרון, אני ממליצה עליו בחום) ושלושים עמודים מהביוגרפיה של דויד בואי. לגבי הטלוויזיה… נו זה כבר עסק אחר.
מסתבר שטלוויזיה זה בדיוק הדבר היחיד שאפשר לעשות בחופשת לידה, כשאת לא באמת יודעת כמה זמן יש לך בידיים, כל פרק זמן בין 5 לארבעים דקות (מתן לא מאוד אוהב לישון במהלך היום) אז טלוויזיה היא המזור. בזמן שמכונת הכביסה מסתובבת ומתן אוכל הספקתי להשלים את כל הפערים ביקום הטלויזיות – כל מה שיש לראות בוי.או.די, סדרות שלמות בטורנט (קניתי סטרימר!) המון ערוץ שמונה, תוכניות בוקר נלוזות יותר ('איזה יופי' עם נעמה מהשרדות) או פחות (תוכנית הבוקר של אורלי וגיא).
רשימת סדרות ותוכניות מלאה שהשלמתי בזמן הזה תעלה בפוסט נפרד.
אולי בחופשת הלידה הבאה שכנראה כבר לא תקרה.

מרגע שויתרתי על אספירציות אומנותיות והתחלתי לעסוק בתיעוד של חיינו המצלמה הפכה לחלק בלתי נפרד ממני, היא תמיד עלי, לא משנה מה גודל התיק או האירוע.

הכל התחיל בקיילי הראשונה:

קיילי היתה איתנו מאז אפריל 2006 והספיקה לצלם אותנו עוברות לגור ביחד, את התקליט הראשון של דפנה והעוגיות, את החתונה שלנו והמון המון הופעות.

קיילי השניה, איי.קיי.איי קיילי הכושית (במלרע) נקנתה בניו יורק במהלך ירח הדבש שלנו במרץ 2008 ונשארה איתנו מאז ועד ממש עכשיו. קיילי הכושית צילמה את יאיר ומתן נולדים, את האלבום השני של ד. והעוגיות ועוד זיליון דברים נפלאים. קיילי הכושית גם צילמה המון וידאואים.

היום, לכבוד היומולדת שלי (33 למי ששואל, ביום שבת) מצטרפת אלינו למשפחה ג'ילי (ע"ש ג'ילי קיצינג'ר). היא לא באה ככה סתם- דנה (אהובתי) החליטה שדי, שמגיע לי לצלם בכיף ובאיכות, שמגיע למשפחה שלנו תיעוד ברזולוציה גבוהה יותר ופשוט קנתה לי אותה.

היא קטנת מידות מחד ובעלת יכולות מטורפות מאידך (אם זה מעניין מישהו, מדובר ב- G12 של קנון).

היא נראית ככה:

אני מקווה שג'ילי תצלם המון רגעים, אם אפשר בבקשה רק רגעי אושר – לפחות בשנה הקרובה – הכי טוב.

(*תראו מה קרה! כתבתי פוסטון!*)

<<הפוסט הזה היה צריך להיכתב לפני חודש לפחות.>>
קודם כל לכו וקראו את הפוסט שלו בועז כהן.

מאז שהתחילה המחאה אני רוצה לכתוב כזה פוסט מהסוג הפתוח שמדבר על הפרקטיקה של הכסף. תמיד זה טאבו, לספר כמה אנחנו מרויחים או כמה עולה לנו כל דבר אבל די עם זה. אני חושבת שכמה שיותר פוסטים כאלה יכתבו כך התמונה תהיה שלמה יותר ונשמע לי נכון שכמה שיותר בלוגרים יעשו כמו בועז ויפשטו את החינוך הפולני לטובת הסולידריוּת.

אז נתחיל מהסוף (רק אם קראתם את הפוסט של בועז כהן, אחרת אל תקראו גם את זה) – בניגוד לבועז אני אשכנזיה, שמאלנית, מאוד אוהבת סושי ולמעשה אני דוגמא קלאסית לכל מה שהמצקצקים מצקצקים נגדו. בהגדרה היבשה, משק הבית שלי שייך לעשירון השמיני בואכה תשיעי (!) כן, קראתם נכון. אני בת 32, עובדת בהייטק (אבל חסרת השכלה פורמלית)  זוגתי בעלת שני תארים ועובדת באתר גדול כעורכת וביחד ולמרות ששתינו נשים ושיש תקרת זכוכית – אנחנו בין העשירון השמיני לתשיעי.

קצת על משק הבית שלנו: יש לנו ילד בן שנתיים וחצי שעוד לא נכלל בחוק חינוך חינם ולכן עולה 2900 ש"ח בחודש (זה רק מחיר הגן). יש לנו עוד ילד בדרך, עוד חודש ככה. בארבעה-עשר השבועות הראשונים לחייו הוא יהיה איתי בבית ואח"כ בלית ברירה נצטרך למצוא לו מסגרת חלופית עד שיבשיל לגן. מנסיון העבר מטפלת באיזור שלנו לארבעה ימים בשבוע (הסבים והסבתות יכולים לתרום יום) עולה בערך 4000 ש"ח לחודש, משפחתון עולה קצת פחות. אני משערת שבגיל חצי שנה עד תשעה חודשים הוא כבר יעבור לגן וההוצאה עליו תקטן (בטח משהו כמו 2700 ש"ח).

אנחנו משלמות בערך 2000 ש"ח לחודש משכנתא על דירה שאת רובה (60%) סיבסדו ההורים של זוגתי, משכירות אותה ושוכרות בעצמנו דירה (שני בניינים ליד) גדולה יותר שיכולה להכיל משפחה בגודלנו, הדלתא בין הדירות היא בערך 700 ש"ח. ארנונה וחשמל הם בערך 700 ש"ח לחודש וכך יוצא שעוד חצי שנה ועם הנחות מדובר ב- 10,000 ש"ח הוצאות לחודש. זה לפני שדיברנו על קניות (חיתולים ומטרנה זו הוצאה אדירה), תחבורה (כן, דלק) והוצאות נוספות.

אני חוזרת ומביטה בטבלת העשירונים: צריך להיות בעשירון שישי ומעלה כדי לעמוד רק בהוצאות הבסיסיות האלה.

לא מתחשק לי לענות לכל הצקצוקים אז אומר רק כך: כן, אני גרה ברמת גן. אני יודעת שאם הייתי גרה קצת יותר רחוק מהמרכז יכולתי לסגור את כל ההוצאות האלה על פחות מ- 6000 ש"ח. כן, אני יודעת שמטפלת זו בחירה של עשירים, אבל תקראו קצת מחקרים בנושא וגם לכם יעלו דמעות בעיניים.
בעיקר אני יודעת שאם אגור במרחק של שעה (לפני פקקים) מהעבודה אצטרך לעבוד חצי משרה (לשים את הילד בגן בשבע וחצי , להגיע לעבודה בשמונה וחצי ולצאת לקחת אותו בשלוש וחצי משאיר בערך 6.5 שעות עבודה במקרה הטוב)  ובתחום שלי הסיכוי שאוכל למצוא עבודה בחצי או שני שליש משרה הוא אפסי ובעיקר, אהם, פחות מכניס – זה לוּפ.

כשנתקלתי לראשונה בחלוקה לעשירונים נבהלתי. למה בהלה? כי הטבלה סיפרה לי שאני עשירה מלפחות 7/10 מהעם שלי, אז איך זה שאני בקושי חוסכת ואין לי שום סיכוי שבעולם לקנות דירה למגורים בלי עזרה מההורים? איך זה יכול להיות שאני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר עוד חודשיים בבית עם הבן שלי שטרם נולד?

בתחילת המאבק הרגשתי שזו חוצפה מצידי להיות חלק ממנו – אני מרויחה בסדר ויש קורת גג מעל ראשי. אבל כמו שאמרה לי חברה חכמה: תמיד יש יותר מסכן ממך, זה לא טיעון. וגם: מי שחושב שהרצון שיהיה לך בית משלך, ארבעה קירות שיגנו עליך על כל מקרה שלא יבוא, קשור לפינוק זה אומר שהדיכוי שהוא נמצא בו הוא מהסוג החמור ביותר.
כשאני יוצאת להפגין, כשאני כותבת פוסט, כשאני מנסה לעשות את מה שביכולתי למען המחאה אני יוצאת בשבילי ובשביל ילדי. אני גם יוצאת להפגין בשביל השכנים שלי כי העדר ערבות הדדית ו"חוזים אישיים" (כמו שהתנסח יפה מודי בר-און בנאומו) זה מה שהוביל אותנו לבור שבו אנחנו נמצאים היום.

ואסכם בציטוט סיכומו של בועז כהן:

ואז אני קורא אנשים, שאמורים להילחם איתי כתף אל כתף בקרב הזה על הישרדותנו הכלכלית, אבל הם מעקמים אפם באנינות אל מול המחאה. הם לא אוהבים את "סגנון המחאה", יש להם בעיה עם "חוסר המיקוד", הם עוינים את דפני ליף, כי היא לא היתה בצבא, הם מרשים לעצמם ביקורת על "אופן הסיקור של המחאה".  מה אפשר לומר עליהם?

את הדברים הפשוטים והבנאלים מכל.

שהשבע לעולם לא יבין את הרעב.

שמי שיש לו עבודה טובה המפרנסת אותו בכבוד לעולם לא ירגיש את חרדתו של המובטל.

שמי שנוהג במכונית ממוזגת לא יוכל לתפוס מה פירוש הדבר לעמוד בתחנת אוטובוס חשופה לשמש, להזיע למוות ולחכות עד בוש לאוטובוס שמאחר.

שהטייקון לא יוכל להבין את האדם הפשוט המבקש בסך הכל לקנות כמה מצרכי-יסוד למשפחתו וחייב לעשות חישובים מחישובים שונים, כי הוא לא יכול להרשות לעצמו.

שחלקים גדולים בחברה הישראלית הם מושחתים ורקובים מבחינה מוסרית.

שכדי שהרעים ינצחו, צריך רק שהטובים ישתקו או יכתבו טורים בגנות המחאה

קִראו לי "חברת הכנסת מירי רגב" או סתם שמרנית, אני אוהבת כשהתקשורת פונה לבעלי תפקידים במדינה בלי מידת הפמיליאריות הישראלית הרגילה. שם משפחה ותפקיד למשל – זה מספק אותי. בכלל, אני חסידה גדולה של שפה קובעת תודעה וטקסיות ממלכתית. האנשים האלה הם (לכאורה) נבחרי העם וככאלה עליהם להיות, אה… נישאים.

אם היו שואלים אותי (וכנראה גם את "חברת הכנסת מירי רגב בשבילך") צריך היה להחזיר את הדיבור בגוף שלישי – "יודע אדוני האם קו חמש עבר כבר?" או "תואיל נא גברתי להעביר אלי את מוסף הספורט" כשעוד היה אפשר. עכשיו כבר ממש מאוחר מדי. התקשיתי עד מאוד בתקופה הקצרה שבה הייתי באקדמיה, רציתי לפנות אל המרצים החביבים עלי לפחות בשם משפחתם אבל זה אידיוטי הרי כולם חברים ו"דוקטור מטר" או "מר כנען" היה נשמע ארכאי ומטופש.

היום אני כבר פחות רגישה לזה, אבל בעיקר אצל "נבחרי העם". פתאום זה נשמע לא נכון, כמו שאול שנבחר למלוכה רק כי היה מספיק גבוה – "נבחרי העם" לא באמת נבחרים על ידי, השרים ממונים לא לפי כישוריהם וזו ממש לא הממשלה שאני הצבעתי לה, אין ליושבים בה דבר עלי שגורם לי לרצות להעניק להם ממלכתיות פורמלית.

למעשה, הייתי רוצה להעביר חוק שהתקשורת חייבת לפנות אל נבחריה בשם משפחה ותואר עד שיוכיחו שהם לא ראויים לנישאוּת.
ברוב המקרים ואצל רוב הנבחרים – עד שישבנם מונח על הכסא הנכסף הם מספיקים לאבד את הזכות למעט הכבוד שהפנייה הממלכתית הזו מייצרת ובכך "ירויחו" את הזכות להקרא בשמותיהם הפרטיים במהלך ראיון. חלק מתחילים טוב (רה"מ ברק) ועשויים להדרדר דרך שם פרטי (שמע נא, אהוד) עד למדמנת השִטנה (המנוול מהמגדלים).

הייתי רוצה להציע שבתחתית הפירמידה יוסיפו שם אמצעי, משהו שמתאר את האדם שלפנייך – קצת כמו שפעם היו מוסיפים מקצוע (גולדשמידט) או תיאור חיצוני (שוורץ) לאנשים בשטייטל, כך לא יתבלבלו כתבינו הבכירים בין איווט הגזען האלים ליברמן לבין אלי הגזען חסר הלב ישי.

וכמו שצייצתי מוקדם יותר הערב: שר חוץ שלא מטריח עצמו ללמוד עברית תקנית ראוי לגינוי אפילו יותר מראש ממשלה שקנה או לא קנה בית ברחוב כרמיה בהנחת סלב.

ומלבד זאת אני סבורה שיש לכנות את רה"מ ביבי המזיק במזיד נתניהו. זו כבר לא המנעות, זה ממש נזק.

הוא מת באחד ביוני, יום הולדת שישים של אמא שלי. הוא כנראה מת בשעה ארבע וחצי, או משהו כזה. הוא מת בבית, מדום לב. אמא שלי הגיעה ומצאה אותו מת, נראה כאילו הוא נח, חצי על הרצפה וחצי על המדרגות, לידו היה הטלפון שלו הוא התקשר להודיע שלא יבוא לאיזה מקום שקבענו איתו כי הוא לא מרגיש טוב.

אבא שלי היה טייס ובבוקר היתה לו טיסה מלחיצה, אבל מה זה בעצם משנה?

הוא מת "בריא", בן שישים, יום לפני שהתכוננו לצאת כל המשפחה בהפתעה לחגוג עם אמא שלי את יומהולדתה. תכננו רכיבה על חמורים וכל מיני דברים שאמא שלי אוהבת. הוא מת ממש פתאום.

כשהוא מת הייתי בחודש חמישי וחצי, עכשיו אני באמצע חודש שמיני. ההריון שלי והמוות שלו כרוכים לי זה בזה, יש לי מין תחושה משונה שכשאני אלד אז ייגמר, אני לא באמת חושבת שהוא יחזור, אבל אני מחכה לזה בקוצר רוח כי אולי כשאני אלד אז יתחיל פחות לכאוב לי.

תמיד הייתי "ילדה של אבא", ההעדר שלו קשה לי באופן כמעט פיזי. שום דבר לא "מזכיר" לי אותו, הוא פשוט נורא נוכח. לפני שלושה חודשים חשבתי שבטח שלושה חודשים זה זמן סביר להתחיל לכאוב פחות, אבל זה ממש רחוק מזה. העוצמות של הכאב רק מתחזקות והתדירות לא משתנה.

אנשים שמבינים בשכול אומרים "שנה", איכשהו קיויתי שבגלל שיש לי תפיסה מהירה אז גם כאן מישהו יעשה לי הנחה ואני אתחיל להרגיש טוב יותר מהר מהממוצע, את רוב הדברים אני עושה יותר מהר מהממוצע, אז למה לא את זה? מסתבר שכמו בהריון- אין קיצורי דרך והנחות וצריך לשבת ולחכות ולא לנסות לנהל את זה.

בסה"כ לקחתי את יאיר לעשות בדיקת דם הבוקר, זה כאב לו מאוד והוא בכה, כל פעם שאני בסיטואציה כזו שאין לי שליטה עליה – כשדנה הרגישה לא טוב פתאום או כל מיני כאלה – אז כואב לי בקובי, ממש כואב לי במקום שפעם היה אבא שלי.

ובעצם גם כשהתחילה המחאה החברתית, הארץ געשה ואני כל כך רציתי לדבר איתו על זה, שפשוט התחלתי לבכות. אפילו שידעתי שהוא בטח היה חושב בדיוק כמוני ושבעיקר היינו "חופרים" אחד לשני ומחזקים זו את דעתו של זה ולהיפך (וכמובן עוצרים כל כמה דקות להתפעל מעצמנו על כמה אנחנו חכמים יותר מכולם).

אני משערת שאצל כולם זה ככה, הכאב הזה של ה"אין". הלוואי שהיו קיצורי דרך.

הפוסט הבא נכתב על ידי נעמה רק (הכנס בדיחה כאן, היא מכירה את כולן) מהבלוג המצויין – מחתרת הקשוחים.
למה אורח? ובכן, ראשית, יש ניגוד אינטרסים מסויים שמנע מדן-יה וממני לכתוב על ההופעה- היא עוגיה ואני גרופי. שנית, כאן ב"כלום" אנחנו מאמינים שיש לקדם בלוגים טובים ובלוגריות שלא רק כותבות על כל מה שמגניב בתרבות של הארץ הזו אלא גם מוכרות דיסקים של אלג'יר לתיירים בזמנן הפנוי.

כל התמונות בפוסט הזה צולמו בפלאפון, בגלל זה האיכות מפוקפקת.

דפנה והעוגיות סגרו את הבסטה, לפחות בינתיים. הסיבה לפגרה הבלתי מוגבלת בזמן הזו, להבנתי, היא פשוט המציאות. דברים משתנים, אנשים עושים ילדים, אחרים רוצים לטייל בעולם, ומה לעשות, להקה זה מחויבות. רגע לפני שאומרים שלום, חברות וחברי הלהקה יכלו להתנחם בקהל חם ואוהב (ולא מעט ממנו) שהגיע להיפרד.
מה שהכי אהבתי בדפנה והעוגיות הוא העובדה שכל החבורה הזה משוגעת על כל הראש. אני אוהבת משוגעים על כל הראש, יש להם טירוף בריא מהסוג שהופך את החיים לשפויים יותר. יש בארץ כל כך הרבה טירוף, מהסוג הלא כיפי והלא בריא, ואולי דווקא בגלל זה המיינסטרים המוזיקלי שלנו כל כך רציני ומבוגר. המלנכוליה היא כל כך טבעית פה, העצב הוא הכי לגיטימי, ואם כבר מישהו מרים את הכפפה ומביא משהו מצחיק, זה בקלות נופל למלכודת הדאחקה. גם ללהקות דאחקה יש מקום, אבל יש מוזיקת דאחקה ויש מוזיקה עם הומור, זה לא אותו דבר ומוזיקה הומוריסטית אין לנו כאן מספיק. לדפנה והעוגיות תמיד היה את זה, את הגישה הנכונה, את הקריצה, כי הם התייחסו  להומור הכי ברצינות. גם בשיר לכאורה רציני היה את החיוך הזה, וגם בין הבדיחות אפשר למצוא אמירה כנה או כאב אמיתי. 

למרות שמסיבת הסיום של העוגיות התקיימה ביום לא-הכי-סוער בשבוע, רביעי, לבונטין 7 היה שוקק חיים, ואהבה. הופעה אחרונה, כמו גם השקות למיניהם, היא המבחן האמיתי של כל הרכב. ללכת למופע אחרון של אמן זה מעבר לבילוי ערב נחמד, זה כמעט כמו הצהרת מחויבות למישהו שאתה מעריך. במקרה של העוגיות, זה היה גם נורא מתגמל. ההופעה הייתה אנרגטית לאללה על אף מגבלות פיזיות מצד דן-יה שוורץ על הגיטרה "שמנגנת בשביל שניים" (על פי דפנה), הליין-אפ היה מדויק (תודה רבה בלט בחסרונו) והביצועים אדירים. השיחוק של הערב היה, כנראה, הקאבר ללהיט הנצחי של סי הימן, 'גיבור גדול', שיחד עם האנדרלין הבלתי נדלה וזריקת הזין הכללית של דפנה קינן המריא לשמיים. אחרי שכמעט צירפו לסי הימן את הסיומת ז"ל בטעות, ממהרת דפנה לתקן ולהוסיף, ש"אני באמת צריכה להרים טלפון לסי. וגם לאבא שלה". גם הגחמות של דפנה על הבמה, אם זה לתופף ברקיעות רגליים ב'היחידה', לרקוד כאילו חטפת מכת חשמל או לנגן בתוף מרים עם הרגל, אף פעם לא נמאסות.בסוף המופע קיבלנו דואט של דפנה ורם אוריון ללהיט 'דפנה פיק', שהיה טוב בהרבה מהגירסה המוקלטת. השיר האחרון בהחלט היה 'העתיד נראה מבטיח' (אפטימיות על הבמה? לא באמת. "העתיד מבטיח כיליון"), שבתחילתו הקהל הוזמן לשיר עם הלהקה. על הבמה. לקח קצת זמן עד שאנשים באמת התחילו לזרום עם הרעיון אבל בסופו של דבר היה המון קטן (וגם אותי) על הבמה, שדיקלם "העתיד נראה מבטיח", בזמן שהלהקה ירדה ממנה. מרגש משהו.

היו שלום ותודה על העוגיות, אתגעגע.

היום בצהרים קיבלתי שיחת טלפון מנציגת מכירות של חברת הביטוח בה אני מבוטח.
היא הזכירה לי שיש לי ביטוח בריאות מגניב, תודות להורי כמובן, אני לא יכול להרשות לעצמי ביטוח טוב בכוחות עצמי למרות תואר וחצי וחמש שנות עבודה בשירות המדינה.

ניחא.

הנציגה הזו הציעה לי לרכוש "שידרוג" לביטוח שיאפשר לי בדיקות רפואיות דחופות (כגון: MRI, CT ושאר ירקות) במכון פרטי, ללא תורים וביורוקרטיה.
טוב, אני לא באמת מאמין ב"אין בירוקרטיה" אבל המשכתי במשחק- "למה שאזדקק לשירות כזה?"
ובכן, ענתה, כמו שאתה יודע הבירוקרטיה והסחבת בקופות החולים יכולה להגיע לשבועות וחודשים, במיוחד כזה נוגע לבדיקות יקרות. כתוצאה עלולה להתעכב אבחנה קריטית, כמו, חס וחלילה, סרטן או מחלות אחרות.
דבר אחד שאני לא אוהב הוא טקטיקות הפחדה במכירות, אבל שוב, זה לא העניין. היא צודקת. זה קורה. ויכול לקרות לי. אבל למה?

דבר ראשון, הקופות שנועדו לשרת אותנו הפכו למנגנון סמי-פרטי, זאת עקב מהלכים של הממשלה (משרד הבריאות והאוצר) בניסיון לחסוך כסף בשירותים שאנחנו משלמים עליהם מיסים. כיום הקופות מציעות ביטוחים משלימים, תורים מועדפים ואי אלו ירקות. השיטה על הנייר נראית טוב- העשירים יקבלו ביטוחים יקרים והעניים יהנו מזה שיש כסף לפתוח עוד מרפאות ולקנות עוד מכשירים. רק שהדבר איננו כך, כי הרי, מהו ביטוח ה"זהב" אם לא אפלייתך מול עני בעל ביטוח רגיל?
בנוסף ישנם אי אלו אוכלי חינם, אנשי מנגנונים והנהלה שניזונים טוב מאוד מכל החיסכון הזה.
ככה זה כש"חצי" מפריטים שירות.

דבר שני, איך יוכלו למכור לי ביטוח פרטי יקר אם לא יכשילו את רגליהן של קופות החולים?
ברוני הביטוח, רקטלים לא קטנים בפני עצמם, צריכים למכור משהו. מערכת בריאות יעילה, מהירה, עם תקנים רבים ומשכורות נאות לסגל הרפואי שלה לא מעודדת מכירת ביטוח פרטי, נכון? אז יאללה, ניישם את הטקטיקה הידועה של משרד האוצר- נהרוס שירות של המדינה ואז נוכל להפריט או למכור אותו.
שוב נדפקים העניים. אלו שיד הוריהם קצרה מלהשיג להם ביטוח פרטי.

אגב, לנציגת המכירות אמרתי שאני אשמח לשלם תוספת של 23 שקלים למיסים שלי, לא לחשבון הבוסים שלה.
התוספת תממן ישירות קניה, תפעול ואת כוח האדם של מרפאות מיוחדות לבדיקות דחופות. אני מוכן לפטור את אלו שמרווחים מתחת לחציון מתשלום אגרה זו ומציע להגדילה בסדר גודל לעשירון העליון. מס זה הנו מס ישיר, דיפרנציאלי ובעל מען ברור שאני מוכן לתת עבור עתידי, עתיד ילדי ועתיד המדינה שלי.
אבל אני לא מוכן לשלם אותו להראל.
וכמובן, סיימתי ב"העם דורש צדק חברתי".

ועל הדרך, כמו שאומר היען, בערך- אני גם חושב שצריך להפיל את ממשלת ביבי.

יאיר התעורר היום ברבע לשבע, בערך רבע שעה לפני השעון.

רבע שעה לפני השעון זה בדיוק מעט מדי זמן כדי לשכנע אותו לחזור לישון ומספיק זמן כדי לבזבז בנעימים על משהו, לרוב יוצא שאנחנו משתמשים בזמן המיותר כדי לצייר ביחד או להתחבק בסלון או לשמוע שיר…

אז היום בבוקר יאיר התעורר ולא מצא את המוצץ אז הוא בכה. באתי ועזרתי לו למצוא אותו ואז הוא נשכב בחזרה על הרצפה (כי הוא ישן על הרצפה בימינו, זה יותר נעים לו, על הרצפה או על פיקה).

לקחתי כרית ונשכבתי לידו.

והוא שם את היד שלו הקטנה על הבטן שלי ולא זז בכלל.

רק היה ככה, ער, על הרצפה, בשקט, עם היד על הבטן שלי.  כף יד פרוסה – עדינה כזו, לא מכבידה ולא זזה – כף יד שמונחת בבטחון על הבטן שלי.

וככה שכבנו, איזה רבע שעה בשקט.

וכל הזמן חשבתי איזה כיף לאח שלו שבבטן שיש לו יד קטנה שמונחת עליו ושהיד הזו היא של יאיר שהוא ילד נפלא כזה.

ובסוף אחרי שהשעון כבר צלצל פעמיים שאלתי אותו "רוצה לקום?" ושנינו התיישבנו ועוד קצת התחבקנו ואז הלכנו להכין בקבוק ולהתחיל את היום.

ישן על הרצפה, אילוסטרציה

מיני מיקס טייפ – פיק מי אפ

הייתי צריכה את זה.

מיני מיקסטייפ לשיפור מצב הרוח.

את כל השירים אפשר ורצוי להוריד בכסף (אני עשיתי את זה), הנה לינקים:

• קיץ של רד"ו
• קרולינה – הבלדה על אביר החופש ובת גלים + האוקיינוס הגדול
• המשחק שלי – גלעד כהנא ונינט (The Walking Man)

ועוד דבר קטן לשיפור מצב הרוח:

היתרון בזירה רותחת פוליטית זה הכיף שאפשר להפיק מהפנינים שאנשים מפזרים מסביב.

להלן מונולוג "אספסוף נולד" שנשא היום הגאון קובי אריאלי:

קובי אריאלי – אספסוף נולד

פנינים מתוך המונולוג:

"ולמה המחאה הזו יצאה לרחובות? כי הממשלה מצוינת, וכי המצב המדיני והבטחוני מצוין."

ועוד: "הדרעק מרוטשילד נלחם על האיי-פד! אני לא מאמין לאף אחד מהמוחים! לא מאמין למחאה המסריחה הזו! לוזרים עם מגאפון!".

וכמובן: "מה שקורה ברחובות, זה אספסוף נולד" הנפלא.

ממש עונג. ואם אתם זוכרים (ואתם בטח זוכרים) את תיקי דיין, פרשת "אספסוף מהשוק" והסטיקרים האלה:

אז החלטתי להכין לכולכם משהו יותר עדכני לעבוד איתו:

בכל מקרה, תודה ליהודה נוריאל שאיתר את הפנינה בעודה מתרחשת ושחתך לרווחת הכלל את הקובץ.