פוסטים שקשורים לכללי וגם סתם
עכשיו אפשר להרשם לעדכונים מהבלוג שיגיעו ישר למייל. (זה פה, משמאל ——————————->)
אז אתם מוזמנים, אבל בעיקר: תגידו לי אם זה עובד, זה לא מריח טוב.
הגשם לא עושה סימנים, קצת טיזינג – זה כל מה שקיבלנו בינתיים. אבל במילותיה של אמא אווזה (ובראש שלי לפחות, ללחן של אביתר בנאי) "עכשיו רק חסר שיבוא החתן". בכלל לפי כל תיאוריות הסוד השונות אפשר לשים פודרה לקנות שמלת כלולות או לבנות מגרש בייסבול עצום (כל אחד והמטאפורה שעובדת לו) בסוף לא תהיה לו ברירה, הוא יבוא.
איפשהו בעשור הראשון של המאה ה-21 אנשים התחילו ממש להתלהב. פתאום התחלנו לקבל אימיילים והודעות טקסט מוצפים סימני קריאה מיותרים, מאנשים שבחיים האמיתיים לעולם לא היו מדגישים מבעים כמו "נתראה בקרוב" או "כן". רק לפרוטוקול: סקר לא מייצג של האינבוקס שלי חשף שימוש ב-12 סימני קריאה במשפט אחד. נו באמת, לא יכול להיות שאתם עד כדי כך נלהבים.
היום לפני עשר שנים נחתתי לראשונה בהודו.
קל לזכור את התאריך: 22.11.00, וחוץ מזה, אחרי שנרשמתי כל כך הרבה פעמים בספר הענק הזה שיש בכל גסטהאוס, עם כל הנתונים: תאריך הגעה להודו, מס' דרכון, מס' אשרה, מאיפה באת, לאן אתה הולך… לא שוכחים.
עברו עשר שנים – והנה אני פה.
לא כל ערב לפני השינה המשאית עוצרת, לפעמים היא פשוט ממשיכה והרעש שלה נשאר ברחוב עוד כמה דקות. בערבים שכאלה אין ריח, בחיי! לא הריח של העץ עם הריח של הזיעה מבחוץ, לא הריח של הביוב כשמכונת הכביסה עוברת לסחיטה, אפילו לא הניחוח הדק הזה של שכן מעשן ג'וינט בקומה למעלה: כלום. זה מצחיק, כי כשסיפרתי לו פעם ראשונה על המשאית עם הבקבוקונים הוא צחק. המילה "בקבוקונים" הצחיקה אותו. גם אני צחקתי, תמיד כשהוא צוחק אני צוחקת.
עולים (כנראה אחרי הדרן), מתחברים, אין ספירה, אין מקלות, אין סימונים.
בום טראח.
זה שיר על טוני.
זה רוקנרול.
ראיתי את הפתיחה שלוש פעמים רצוף, כאילו מישהו רודף אחריהם.
אני משערת שכנראה מישהו רודף אחריהם, כלומר משהו: הרצון לעוף חזרה לחדר אמנים ולעשות המון סמים אולי?
אני בטח הראשונה שאומרת את זה, וזו בטח הפעם הראשונה שאני אומרת את זה: יש משהו כל כך קוּל בקים דיל. קווין אוף קוּל.