עכשיו אפשר להרשם לעדכונים מהבלוג שיגיעו ישר למייל. (זה פה, משמאל ——————————->)

אז אתם מוזמנים, אבל בעיקר: תגידו לי אם זה עובד, זה לא מריח טוב.

Wintermix by danjas

הגשם לא  בא, קצת טיזינג – זה כל מה שקיבלנו בינתיים. אבל במילותיה של אמא אווזה (ובראש שלי לפחות, ללחן של אביתר בנאי) "עכשיו רק חסר שיבוא החתן". בכלל לפי כל תיאוריות הסוד השונות אפשר לשים פודרה לקנות שמלת כלולות או לבנות מגרש בייסבול עצום (כל אחד והמטאפורה שעובדת לו) בסוף לא תהיה לו ברירה, הוא יבוא.

אז החלטתי לעשות מיקסטייפ שכיף לשמוע כשגשום, הכל ישראלי, חלק באנגלית וכנראה שאף אחד לא יאהב את כל השירים כאן והם לא שירים שעוסקים בהכרח בגשם או בחורף, הם בעיקר שירים שעובדים אחד עם השני בסאונד \ בסולם \ בסטייט אוף מיינד ושעובדים בשבילי כשהם ביחד.

אה, עוד משהו, אני יודעת שנהוג לפרסם את רשימת השירים במיקסטייפ, אבל ברוח המיקסטייפים שהיינו עושים פעם – בא לי דוקא לא לפרסם אותה. כלומר, היא כאן, אבל מתחבאת בסגנון פורומים של איי או אל שנת 1999.

הנה, היא פה. http://dan-ya.com/mixtapes/wintermix.txt

ובכל זאת, יש כאן רם אוריון ובאפאלוז ופורטיסחרוף, יש חוה יש נציגות ירושלמית.

אפשר גם להוריד כקובץ מפישלוש מהסאונדקלאוד שלמעלה. והפעם, כיון שזה המיקסטייפ הרציני הראשון שאני עושה (רציני: כזה שהשירים מחוברים זה לזה, ראשון: אם לא סופרים את מאות הקסטות של ילדותי) אשמח לפידבק כאן או בהערות בסאונדקלאוד. וכן אני יודעת שיש שם איזה קרוס-פייד מבאס בין השיר הרביעי לחמישי.

מאמר מתורגם מGOOD, תורגם ע"י שירי פרציגר כהן ופורסם אצלה בבלוג. תמיכה לשונית: דנה (שלי!)

איפשהו בעשור הראשון של המאה ה-21 אנשים התחילו ממש להתלהב. פתאום התחלנו לקבל אימיילים והודעות טקסט מוצפים סימני קריאה מיותרים, מאנשים שבחיים האמיתיים לעולם לא היו מדגישים מבעים כמו "נתראה בקרוב" או "כן". רק לפרוטוקול: סקר לא מייצג של האינבוקס שלי חשף שימוש ב-12 סימני קריאה במשפט אחד. נו באמת, לא יכול להיות שאתם עד כדי כך נלהבים.

אפשר להאשים את המייל, השפל הגדול, דור המילניאלס, אפשר גם להאשים את אובמה – אבל האמת היא שזה בכלל לא משנה מי האחראי (רמז: כולנו). הגיע הזמן לבחון מחדש את השימוש בסימן הקריאה, לפני שהוא מאבד כל משמעות, או גרוע מכך, לפני שניאלץ להשתמש בחמישה סימני קריאה במקום שבו אנחנו באמת צריכים רק אחד.

מכיוון שאני לא מומחית לדקדוק אלא רק אזרחית מודאגת, בואו נבחן, דבר ראשון, את ההגדרה המילונית של "קריאה". לפי מילון וובסטר התשובה היא: 1. קול פתאומי או חד; 2. ביטוי נרגש של מחאה או תלונה.

מאחר שזו הגדרה קצת עבשה, ושיש המון שימושים יצירתיים יותר בסימני קריאה – אולי נוכל להסכים רק על דבר אחד: אם לא הייתם משתמשים בסימן קריאה (או עשרה) בשיחה אמיתית, אל תשתמשו בו בסוגים אחרים של תקשורת. הרבה יותר מדי אנשים מאוזנים ושלווים משתמשים בסימני קריאה במיילים, כשהם יודעים היטב שהם לא היו משתמשים בהם בשיחה אמיתית – וזה גורם לנו, הנותרים, להיראות רע, או גרוע מכך כפויי טובה, אם אנחנו לא משתמשים בסימן קריאה אחרי תודה פשוטה, למשל. כמו שאני רואה את זה, סימני קריאה לא צריכים להיות פוליטיים.

כדי לעזור לכולנו ליישר קו, אולי נוכל להסכים על דרך להעריך את כמות סימני הקריאה הנדרשת. בואו נקרא לזה "סולם הקריאה":

! – משהו ממש חשוב או מרגש קרה, או עומד לקרות. למשל: "אני כל כך נרגשת לראות אותך!" או "מזל טוב!"

!! – משהו יוצא דופן קרה, או עומד לקרות. למשל: "אני כל כך נרגשת לראות אותך אחרי כל כך הרבה שנים!!" או "מזל טוב, הגעת לפסגת האוורסט!!"

!!! – מצב חירום קטן קרה, או עומד לקרות. למשל: "המרתף מוצף ואנחנו צריכים שרברב דחוף!!!" או "הצילו!!!"

!!!! – אירוע של פעם בחיים קרה, או עומד לקרות. למשל "דנה עומדת ללדת כל רגע!!!!" או "זה בן!!!!"

הרשו לי להיות נועזת ולהציע לבטל כל שימוש בחמישה סימני קריאה ומעלה. אם אתם צריכים חמישה סימני קריאה כנראה שהבית שלכם עולה באש או שאתם עומדים ללדת – בשני המקרים אתם לא אמורים להיות על המייל.

קרדיט תמונה: geoffbarrattgeoff

היום לפני עשר שנים נחתתי לראשונה בהודו.

קל לזכור את התאריך: 22.11.00, וחוץ מזה, אחרי שנרשמתי כל כך הרבה פעמים בספר הענק הזה שיש בכל גסטהאוס, עם כל הנתונים: תאריך הגעה להודו, מס' דרכון, מס' אשרה, מאיפה באת, לאן אתה הולך… לא שוכחים.

עברו עשר שנים – והנה אני פה.

שני של אז: נערה פוחזת למדי, עם קרחת ונזם, ספונטנית, הרפתקנית, נאיבית, מהמרת כפייתית בקזינו של מערכות היחסים, מתחברת בקלות לכל נפש, לא פוחדת מכלום ברמה שזה מפחיד לחשוב על זה. בחורה עם ביצים של שור, שפועלת לרוב בחוסר היגיון, בהיסחפות, ובעיקר מתוך נאמנות גדולה לעצמה.

שני של היום: אישה, אמא, בת-זוג, בעלת דירה, בעלת תואר ראשון (כמעט), אוחזת במשרה מסודרת במוסד אקדמי, מתאמנת על החיים על בסיס קבוע, מג'גלגת במומחיות את כדורי האחריות ושביעות הרצון, משתדלת לשמור שאף אחד מהם לא ייפול.

היום לפני עשר שנים התחיל מסע של תשעה חודשים, שלא היה ידוע מראש מה יהיו נקודות הציון בו, אבל ללא ספק הותיר בי את חותמו. הקדשתי שנה של עבודה כדי לחסוך כסף – ונסעתי. ציטוט מהיום שאחרי הנחיתה בדלהי: "אני עדיין אני אבל אחרת. עולם חדש". בימים הראשונים של המתקפה הזאת על החושים שנקראת הודו, היה בלתי נמנע שאיעזר במנגנון ההגנה הידוע של השוואה למוּכר. מנגנון כמעט בלתי אפשרי בהודו – מה שם יכול להשתוות למוכר?! אז הקבצן נטול הרגליים שהתנייד על סקייטבורד שבור הזכיר לי סצינה מ"בריאן כוכב עליון". המיין-בזאר בדלהי הזכיר לי את הקאוסאן בבנגקוק. בחורה שהכרתי בשדה התעופה והפכה להיות שותפתי לטיול הזכירה לי מישהי מהתיכון, ובחור אחר הזכיר לי את אהוד בנאי. מגרש עם שאריות עשב, שכמה ילדים הפריחו בו עפיפונים, הזכיר לי את פארק הירקון. עצירה באמצע נסיעת אוטובוס של 16 שעות כדי לאכול משהו הזכירה לי את תחנה מרכזית עפולה בדרך לצפון. שחקן ראשי בסרט קולנוע הזכיר לי את גיבור סרט הפולחן שלי "ברקפסט קלאב", וביום שישי ב-2:00 בלילה אני תוהה ביומני מה הייתי עושה בתל אביב אם הייתי בבית. במבט לאחור זה נראה כאילו עמוק בפנים, אני בכלל רוצה להיות בחזרה בבית.

אי אפשר יהיה עכשיו לספור את כל מה שלמדתי באותו מסע. אבל הדבר הכי עוצמתי שלא נשכח ממני עד היום זו תחושת הנוכחות במקום ובזמן. הכל סביבך חדש, מסקרן, מריח-נראה-נשמע-נטעם-מרגיש אחרת, עד שאין ממש ברירה אלא להיטמע, להתמסר, ולתת לחוויה הטוטלית הזאת להיכנס לך מתחת לעור. העבר – עבר, והעתיד עוד לא קרה. יש אפילו את הרגע הזה, שחזר על עצמו אצלי במסע מאוחר יותר למרכז אמריקה, שבו אני קולטת ש- זהו, אני פה. כבר לא צופה במתרחש מבעד למסך טלוויזיה, לא יושבת ביציע ומביעה דיעה על הנעשה, אלא יורדת למגרש, ואני פה. פאולו קואלו היטיב לתאר את זה בספרו "יומנו של מכשף". בהיזכרות חופשית: כשאתה מטייל, אתה בדיוק כמו תינוק שיוצא מהרחם. הכל חדש לך, אתה לא מבין את שפתם של האנשים, אתה לא מכיר את כללי ההתנהגות, ואתה מקבל בברכה כל מחווה קטנה של עזרה, גם אם היא נראית למקומיים חסרת חשיבות.

לכל דבר יש משמעות, כל פגישה היא סימן, כל מילה נחשבת, כל צליל הוא מסר, כל פיסת נוף שחולפת – נוגעת.

עברו עשר שנים, ומסתבר שגם היום אני בתחילתו של מסע. גם הפעם הקדשתי כמעט שנה ל"עבודה": ליווי של הבת שלי אחד על אחד מהרגע שהגיחה לאוויר העולם. ואז יצאתי לדרך: עבודה חדשה, במקום חדש, התפקיד: יצירה של משהו שלא היה קיים קודם, וכל זאת בזמן שהתינוקת שלי גם היא מתחילה מחדש: מסגרת (קטנה, אינטימית וחמה אמנם) – שהיא לא אמא או אבא.

אם הייתי חוזרת בזמן ומראה לה, לבת ה-22, את בת ה-32, מה היא היתה חושבת עלי, מתוך החדר שלה בגסטהאוס המעופש או מתוך קרון הרכבת בדרך ליעד הבא במסלול? היא היתה מרוצה?

ואם לא – האם זה משנה?

וחוץ מזה, מתי כבר אני חוזרת להודו?

תודה לחברתי הטובה דן-יה על האירוח הלבבי

קודם כל תקראו את שם התוכנית בקול רם כמה פעמים כדי שתבינו את הבדיחה (לא שלי).

דברים שדיברתי עם עצמי

לא באמת. כלומר- מאוד משונה לטוס סולו, אין לי על מילצעוק, אין לי את מי לקטוע. ככה אני ורק אני ורק אני. אולי זו סיבה מצויינת לשתוק קצת או אולי לכתוב סיפור בסגנון של מישהו שהוא לא אני:

לא כל ערב לפני השינה המשאית עוצרת, לפעמים היא פשוט ממשיכה והרעש שלה נשאר ברחוב עוד כמה דקות. בערבים שכאלה אין ריח, בחיי! לא הריח של העץ עם הריח של הזיעה מבחוץ, לא הריח של הביוב כשמכונת הכביסה עוברת לסחיטה, אפילו לא הניחוח הדק הזה של שכן מעשן ג'וינט בקומה למעלה: כלום. זה מצחיק, כי כשסיפרתי לו פעם ראשונה על המשאית עם הבקבוקונים הוא צחק. המילה "בקבוקונים" הצחיקה אותו. גם אני צחקתי, תמיד כשהוא צוחק אני צוחקת.

די, נמאס לי. כתיבה אוטומטית זה מצחיק אבל חוסר הסבלנות שלי חזק יותר.

שירים שהשמעתי לעצמי

1. אף פעם לא אמרתי שאני עמוק – ג'ארויס קוקר
2. אשת העידן החדש – שלומי שבן
3. פריז בלהבות – פורטיס
4. זוהי ברלין – Liane Augustin (ולא מרלן דיטריך, כמו שאמרתי בתוכנית)
5. קלאסה – שיקגו (הסרט)
6. 1979 – דלעות מתנפצות
7. צדקה מתוקה – אדון באנגל
8. רקוד קסם! – דויד בואי
9. מהר ככל שתוכל – ציונה תפוחי, בגרסאת אייטיונס לייב
10. Fate to Fatal – המתרבים (אין איך לתרגם שמות של שירים של הברידרז, לרוב)
11. בוקר טוב! – שיר אשיר בגשם

הנה אנחנו עושות חיים משוגעים (ברקע- האקדח במערכה הראשונה):

עולים (כנראה אחרי הדרן), מתחברים, אין ספירה, אין מקלות, אין סימונים.

בום טראח.

זה שיר על טוני.

זה רוקנרול.

ראיתי את הפתיחה שלוש פעמים רצוף, כאילו מישהו רודף אחריהם.

אני משערת שכנראה מישהו רודף אחריהם, כלומר משהו: הרצון לעוף חזרה לחדר אמנים ולעשות המון סמים אולי?

אני בטח הראשונה שאומרת את זה, וזו בטח הפעם הראשונה שאני אומרת את זה: יש משהו כל כך קוּל בקים דיל. קווין אוף קוּל.

חברה גדולה עושה קמפיין קטן לסניף קטן עם חשיפה מועטה:

(קודם תראו, אח"כ נדבר)

(יש עוד סרטוו אחד שמתמקד בטראנסג'נדרים ואחד להומואים)

אז ברור שמייד בא לי לצקצק, לסביות עושות ילדים – הומואים מזדיינים – טרנסים מתעניינים רק באופנה, אבל ביננו: לא יותר מגניב להתרווח אחורה ולהנות מתשומת הלב?

ועכשיו ברצינות: המקום היחיד שבו הלסביוּת שלי מצריכה "יחס מיוחד" מהרפואה היא כשאני רוצה לעשות ילד, תקראו לזה סטריאוטיפ- אני קוראת לזה שיווק נכון.

כשעשינו את יאיר נתקלנו בכל כך הרבה תגובות לא לעניין מאנשים שאמורים לכאורה להיות רגישים לתהליך של הבאת ילד על ידי זוג נשים שממש רציתי להרוג מישהו.  מרופא בכיר במחלקת פריון שהציע ש"נעשה תחרות מי תכנס להירון ראשונה" ועד אנשים ששמחים להסביר לי שאני לא באמת האמא שלו כי לא ילדתי אותו ("כשתלדי בעצך תביני מה זה לאהוב ילד") אז אחרי שנתקלים לראשונה באופנים הרבים שבהם המערכת יכולה להיות אטומה זה פתאום נורא נעים שמישהו מתייחס אלינו, אלי, כאל כוח צרכני.

אז נראה לי שאמרתי את כל מה שהיה לי להגיד.

מפרגנת.

ולינק לפייסבוק שלהם, שייצא משהו: קופת חולים כללית הסניף הגאה בגן מאיר.

לאחרונה מסתובבת בבלוגנו בחורה, לא חשוב מאיזו עדה, למעשה, אנחנו גם לא יודעים, ומפרסמת תגובות נאצה.
קודם כל- זה ממש כיף, אנחנו מרגישים חשובים ושמאלנים.

חשוב מאוד לציין, אנחנו לא שמאלנים. אנחנו מאמינים בדברים אחרים אשר אינם קשורים לכיוונים נטיות, רוחות השמיים או עדה.

מכיוון שהיא לא מפרסמת את האימייל שלה, אני אפנה אליה מעל קווי האתר:

בוקר טוב,
לאחרונה פרסמת כמה תגובות אצלנו בבלוג, רובן לא קוהרנטיות ומעט עילגות. אנחנו מאמינים בחופש הביטוי ונפרסם כל דעה ותגובה ללא צינזור. יחד עם זאת, אנחנו גם אוהבים את השפה העברית.
אשמח אם תוכלי לכתוב תגובה נוספת, קריאה, כדי שאוכל לפרסם אותה. תודה.

יובל בורשטיין.

או

הייתי בשיאי בתחילת שנות התשעים ומשם דעיכה

לא מזמן פגשתי את שני, שהיתה חברה שלי מכיתה ג' ועד יא' ככה. היה הכי כיף לראות את שני וגם את הבת שלה. בעצם, הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם: אני מאוד נהנית מחברתם של הורים וילדים מאז שיש לי ילד, טוב, זה שקר, תמיד מאוד נהניתי מחברתם של ילדים ולאחרונה אני נהנית גם מזו של ההורים שלהם, כי יש לנו במשותף.

אבל אם מניחים בצד את הדיון הזה וחוזרים לנושא שלשמו התכנסתי; שני הביאה לי מתנה: מעטפה ובה אסופת פתקים רנדומליים שהעברנו ביננו. ניתן לשער שטווח השנים הוא 91-93 כלומר, חטיבת ביניים.

הנה אחד:

אז זה מה שהיינו עושים כל היום בכיתה, מעבירים פתקים. מאחד לשני. מזכיר לי משהו.. רגע… אה!

ובכן, אפשר למצוא שם הרבה פתקים, חלקם כמו זה שלעיל ותכליתו המשוערת היא כנראה הבעת תדהמה מסוג כלשהו חלקם אינפורמטיביים (אתמול ראיתי ברחוב את <מורה כלשהי> והיא לבשה <פריט אופנה מזעזע כלשהו מהנייניטיז> איזה מסכנים הילדים שלה הם בטח <נבואה בלתי פרופורציונאלית>), חלקם (עצוב להודות) רכילותיים עם ארומה מעט מרושעת ורובם המכריע הם, ובכן, טוויטים.

כל מיני בדיחות מטא מטופשות שמרפררות לאירועי עבר, הרבה הומור מילולי דלוח (כמו שמצחיק אותי היום), למשל:

(כמובן שיש כאן סיפור ארוך על מורה שקיללה את כל הכיתה כי העברנו אותה על דעתה וכו… אבל מה זה משנה)

יש כמה מסקנות שעולות מקריאת הפתקים האלה:

1. לא השתניתי
2. נשארתי אותו הדבר
3. בחיי… אפילו בחירת המילים, לא רק חוש ההומור
4. הייתי די מצחיקה בגיל 13
5. זה היה מצחיק בגיל 13
6. אולי זה פחות מתאים לגיל 31?

או כמו ששני הייטיבה לנסח את זה: בשביל גיל 13-14 היינו מבריקות, אבל אז אנחנו נשארנו מבריקות אותו הדבר ורק העולם סביבנו התיישר אלינו ואז חלף על פנינו.

בונוס למתמידים

הפתק הסרוק הבא הוא חלופת דברים ביני לבין בלוגר מוערך כלשהו, מאוד חכם, שחי בימינו בגלות. למדנו ביחד באותו כיתה וגם היום אני אוהבת אותו מאוד. תמלול (כי הכתב שלי בלתי קריא) אפשר למצוא בתחתית

תמלול החלק שבכתב שלי בעמוד הראשון:

"תראה איזה קטע
הלכתי לאחות – היא לא היתה
הלכתי למזכירות – הן אמרו לי ללכת ללבורנטית
הלכתי ללבורנטיות – הן אמרו לי ללכת לרביד (מנהל בית הספר- ד.ש.ב)
הלכתי לרביד- הוא אמר לי ללכת לרינה יניב (לא זוכרת מי זו – ד.ש.ב)
הלכתי לרינה יניב – התבר לי שהיא מלמדת
הלכתי לכיתה – היא לא היתה
כשהיא הגיעה – היא אמרה לי לבוא בסוף השיעור
וזוהי הבלדה על כאב גרון אחד!"

יש יאמרו שעל בלוג שמכבד את עצמו לשמור על רמה מסויימת של כתיבה, של שפה, של נושאים ראויים ובהחלט- רזולוציה.
למזלי, לא אני ולא דן-יה מכבדים את עצמנו. לא באופן שאתם חושבים לפחות. אז הנה, שלפתי כמה דברים מהמצלמה הגרועה של הסלולרי שלי.

בצריף של יובי הגיאולוג

העיפו אותי מהמשרד הישן שנתנו לי. למה? ובכן, הוא היה עם מזגן חדיש, מאוורר תקרה נעים, ענק למדי ובבניין המרכזי. כל התכונות האלו והעובדה הפשוטה שהוא היה שלי- סטודנט מסכן לדוקטורט, סיכלו את סיכויי לשמור עליו בשניה שחוקר בכיר שם את עיניו על החדר.
ביננו, לא בכיתי בלילות, אבל לעבור זה תמיד בעאסה.
אבל זו גם התחלה חדשה-

נכון שהוא נראה נורא? בדיוק! הוא הצריף הכי רעוע במכון שלי. אין יותר מתפורר ממנו. מה גם שהוא הכי נידח, אף אחד לא ידע לעולם איפה אני!
וההפתעה הנעימה, או הדיסוננס המפתיע… הוא הצריף הכי משופץ בכל רחבי המכון, הבניין המרכזי או חדרי ההנהלה!

ונקנח בעוד פיקציה הזויה: בירה מפתח-תקווה. ברצינות, אנשים.

עכשיו, רוצים לדעת מה הבעיה שלי עם בירות "מקומיות". כאלו כמו מכבי, גולדסטאר,
נגב (אוי ויי) ואחרות. במיוחד לאור כל הטרנד של מיקרו מבשלות?

אז ככה- איך בירה שמיוצרת בארץ, בלי מיסוי אלכוהול גבוה, עולה רק קצת פחות, כמו, או הרבה יותר מבירות מיובאות?

ביננו, זה פשוט יותר נוח. אבל אם איזה בעל/ת פאב, מבשלה, חברת הפצה של משקאות, מכון בי.די.אס.אמ רוצה להעשיר אותי בידע, אני פה.

עדכון חם!

התקבלו במערכת הבלוג תלונות על כך שקירות החדר שלי ריקים.
ובכן, אם יש לכם רעיונות אז לי יש מדפסת לייזר. גדלי A4 ו- A3 יתקבלו בברכה.
מה זה דן-יה? תחרות?
סבבה, תחרות נושאת פרסים- מי שישלח/תשלח פוסטר מלבב במיוחד לקיר המשרד שלי יזכה/תזכה בבחירת שיר פותח לתוכנית מס' 4 של פריקים וגיקים בעוד כשבועיים.
כדאי לכם, 9 מתוך 10 רופאים מסכימים שבחירת שיר פתיחה לתוכנית רדיו אוניברסיטאי שמשודרת גם באייקאסט הנה ערובה לשיפור בחיי המין. להלן תמונה להמחשה-

גל, זה בשבילך!

שלחו לי את הפוסטרים שלכם- juv@dan-ya.com