פוסטים שקשורים לכללי וגם סתם
המלחמות של החלומות שלי דומות מאוד לפלישה לנורמנדי של הדמיון שלי (לא זאת של "להציל את טוראי ראיין").
אז ראינו מחלונות הבתים איך הספינות עוגנות ויוצאים מהן נחילים של חיילים, קצת כמו שמההרים יורדים נחילים של אינדיאנים בסרטי מערב פרוע ישנים.
מלחמה מתורבתת כזו וגם אולד-פאשן.
מלחמת ג'נטלמנים.
רק היינו צריכים להסתתר בבתים ולא להפריע לאויב (נטול הזהות, אגב. החלום שלי לא טרח עם לתת זהות לאויב) לכבוש הכל.
זה הסתיים די מהר ואפשר היה לצאת לרחוב ההרוס.
הסתובבנו והכל נראה די אותו הדבר רק שכבר לא שלנו.
ולא באמת הייתי לחוצה במהלך הכיבוש, רק ישבתי בבית …
אני, את אשתי, אוהבת עד מאוד.
אחרי הפוסט מאתמול אני אוהבת אותה אפילו יותר. על היכולת לראות דברים קטנים, להעריך את גדולתם, ולקרוא לי ככה, ליד כולם, אשת חיל – כאילו קמתי והכנתי עוגת בננות ביד אחת בעודי מחתלת את הילד בשנייה, ובשלישית מזמרת שירי בוקר להנאתי (האמת הייתה שאמנם הכנתי עוגת בננות, אבל אז יאיר רצה יחס, ולא יכולתי לתת לו, כי העוגה, והוא בכה וצעק, ואני איבדתי עשתונות, ודן-יה, שבדיוק קמה רק כדי לעשות פיפי, הייתה צריכה לוותר על המשך השינה ולקחת אותו. כי אני חשבתי שאני יכולה גם …
מילות החיפוש ומחרוזות החיפוש הכי מעניינות שבגללן אנשים נכנסו לבלוג הזה. רק אלוהים יודע איך "סקס עם חיות" כאן, וגם איך "אני שונא שאנשים שאני אוהב אוהבים אנשים שאני שונא" שהוא ממש שירה.
יום אחד אני אכתוב על זה פוסט. יש לי כל מיני דברים להגיד על הדור שלנו, על היחס המאתרג (מאתרוג, לא סיכול של אתגר) שלנו לילדים. בינתיים: סקר- מתי לשלוח את הילדים לגן?
אני קצת מאוהבת בילד הזה.
הוא בריטי חמוד וקוראים לו צ'רלי.
זה אמנם לא הקטע הכי טוב שלו אבל הוא מסביר על דוקטור הוּ בחן רב מאוד.
אני הכי אוהבת את הדואט שלו עם עצמו, את הוידאו שמסביר איך להיות בריטי (ולהכין תה) ואת הוידאו האחרון שבו הוא מקריא מתוך "דמדומים (הוא בכלל מאוד אוהב לצחוק על אמריקאים).