ועידת המוזיקה של הייניקן : עיצוב ומוזיקה

אז עכשיו

להב הלוי, שהוא אחלה גבר, מדבר על עטיפות אלבומים.

יש אלבומים שקל לתמלל את העטיפה, זה יתרון בולט, אייקוניזציה. למשל "התקליט עם המשולש" ו"התקליט עם האיש הבוער" של פינק פלויד. אנחנו לא יכלים באמת להפריד בין ההצלחה של התקליט לתוכן המוזקלי, ולמרבה ההפתעה על חלק מהעטיפות האייקוניות של זמננו אין בכלל את השם של התקליט או האומן.

קוממרבול עטיפות

(מבטיחה לתת תמונות אח"כ, מצחיק לכתוב על עיצוב במילים)

• העטיפה הראשונה שהוא בחר לדבר בה היא זו שבה אומן מעורב בעיצוב, אנדי וורהול ו"אלבום הבננה" של הוולווט.
• םאטי סמית והצילום של מייפלת'ורפ
• ראשים מדברים והעיצוב עם היפוך האותיות, מרתק, אמרו לו שזה לא יתפוס ואנחנו יודעים מה קרה עם זה
• סקס פיסטולז – ג'יימי ריד, עבד הרבה עם העניין של תלישת אותיות מעיתונים (אני חושבת על דודו גבע)
• העטיפה של נוורמיינד וסיפור מצחיק על הבחור בעטיפה, שהיא אולי לא אדירה אבל ווא, השיאה רושם (400 דולר קיבלו ההורים של התינוק)
• לונדון קוראת של הקלאש והעטיפה עם הגיטרה בתהליך השבירה (שמסתבר שהוא הצטער על זה אח"כ)

איזה יופי, לוגואים של להקות, אני אוהבת לוגאים של להקות את שלנו, אגב, עיצבה מיכל סהר הנפלאה.

<<מייד נמשיך>>

והעטיפה של המהממת של מתי כספי עם האינטרקום ובלי התמונה של מתי כספי.

ועכשיו, יש לי את הכבוד לתמלל את

דויד טרטקובר

אני מייצג את המבוגר האחראי. חזרתי מלימודים בלונדון בסוף 69 והעטיפה הראשונה שעשיתי היתה של השלושים, לקחתי את הסלוט משין והחלפתי בפרצופי הלהקה.

אתם כאן עכשיו נחשבים "תעשייה" אבל כשאני התחלתי לעבוד לא היו מילים כמו שיווק או קהל מטרה, עבדתי ישירות מול תלמה אליגון ועמירם הארבן מסיביאס, לא היו בדיקות מול השוק, היית צריך למכור את העטיפה לאמן ושהוא יאהב אותה.

אז החוויה של ההאזנה בשנות השבע=ים היתה שונה, לא לכולם היתה מערכת סטראו, היו מתכנסים לשמיעה משותפת ולעטיפה היה תפקיד משמעותי בהתכנסות, היו מעבירים אותה מיד ליד. היום זה כמובן שונה ומעפן ומנוכר (זו הערה שלי, הוא לא נראה ממורמר)

כדי לעשות עטיפה הייתי מקשיב לסקיצות ופוגש את האומן

ועכשיו דורון עדות

ששולט על שוק רם וגדול, נניח כל יוצאי כוכבנולד, מזרחית וגו.

דורון מייצר עטיפות עם פרצופים, המניע הוא כמובן שהקהל כבר מכיר את הפרצוף וזה רעיון טוב להשתמש בו, שיווקית. וגם יותר קל עם סולן מאשר עם להקה. פעם כשהיו תקליטים אז היה יותר מקום על הקנבס היה אפשר לשים להקה שלמה (נניח, כוורת, דוּד- שבעה אנשים!) אבל אז עברנו לדיסקים ויש בד יותר קטן.

הוא אומר שבאופן מפתיע, דוקא כל המזרחי מאוד פתוחים לנסיונות וכיוונים חדשים, בעיקר בסינגלים.

[מנחה את הפאנל בחן רב וראוי לציור איתי מאוטנר]

דוגמא יפה לעטיפת אלבום (איתי מ.) סימולקרית לדעתי, היא זו של שולי רנד (זו עם הצלילה במים והרפרנס לנירוונה). ואז דורון אומר משהו מעניין על תקליט ראשון ואיך תמיד לא נותנים לו שם.

המיתוג של חומר מקומי, התקליט של הדג נחש (הערה על יובש 2010), המיתוג שלהם וכו.על זה שבמבה הוא חומר מקומי. תכלס, הברקה.

– הערת אגב, כתבתי עכשיו בטוויטר "למישהו יש מסטיק" ויונתן קוטנר העביר לי אחד, מקסים–

עכשיו ג'וּבּוֹי

שהייתי ממש שמחה לספר לכם על מה הוא מדבר אבל זה ממש מעפן לנסות להסביר את העבודה שלו, היא מקסימה, נורא "עשה זאת בעצמך" מעורבות מוחלטת בתהליך הייצור, כל עטיפה היא יוניקית.

מקסים (ואני לא עושה סלף פרומושן, אבל תראו איך אנחנו עשינו את העטיפה האחרונה של דפנה והעוגיות ביוטיוב בתחתית הפוסט).

יש משהו נפלא בזה, למשל, התקליט של הברידרז, fate to fatal, הם הדפיסו לבד את כל עטיפות הוינילים, גם לזה יש יוטיוב, מבטיחה למצוא.

בכל מקרה- חפשו אותו.

עכשיו לשאלות.

כמה מילים שלי על מוזיקה ומסחריות

אבל ממש לא לעומק, רק הערת אגב ומשהו שצרם לי:

בדרכי החוצה פגשתי חברה (מעצבת, צלמת) שאמרה על הפאנל הזה "היו צריכים לתת את כל הזמן שהיה שם לג'ו-בוי" עניתי לה בתגובה שזה טוב ויפה כל מה שהוא אומר אבל אי אפשר בכנס שתכליתו העתיד ה(בואו נגיד את האמת)מסחרי של המוזיקה, לדבר ברצינות על אומן (נפלא ככל שיהיה, זה נתון לשיקול דעת) שאומר בלי להתבלבל את המשפט "מעולם לא בדקתי כמה עותקים מכרנו מתקליטים, זה לא מעניין אותי".

ואפשר לעשות את זה בלי למכור את העקרונות שלך, יש עטיפות אלבומים מאוד יפות בשוק של מעצבים מוצלחים שמחפשים יצירתיוּת אבל לא דופקים על הדרך את פוטנציאל הייצור והנגישות (כלומר: מסחריוּת). אפשר ואפילו רצוי לעשות עבודה טובה, לא חייבים לעשות עבודה טובה שתגביל מראש את קהל היעד, לא חייבים להיות אליטיסטים רק למען האליטיסטיות.

ככה הכנו את עטיפת האלבום האחרון