ראשי » מוזיקה

אני שונאת היפסטרים, שונאת ילדי אינדי

17 בNovember 2009 | | 53 תגובות | מאת דן-יה שוורץ בר-אל
תגים: , , , , ,

*\ אז כתבתי את הכותרת של הפוסט הזה ואז נועה ליברמן-פלשקס אמרה ואני אמרתי ואז יצא ששתינו כתבנו.אז קודם אני: \*

הם לנצח יעדיפו ילד זייפן עם גיטרה אקוסטית לא מכוונת שלוחש אל המקרופון ומקליט בחלל שבין השירותים לגראז’ של הוריו בצפון דקוטה על פני מוזיקה איכותית מכל סוג שהוא רק בגלל שהילד הזה לא מוכר לאף אחד ושאפשר להשתמש בו כדי להמציא עוד ז’אנר מוזיקלי חדש- דקוטה-פריק-גראז’ או משהו ואז ללכת לספר לכל החברים ההיפסטרים שלך איך גילית את האליוט סמית הבא (תמיד אליוט סמית, למה?) ושחייבים להביא אותו להופיע בארץ.

ואז הוא בא להופיע בארץ ובשבועיים לפני ההופעה כולם מדברים רק על הילד הרגיש, הזייפן והמבריק מצפון דקוטה ואיך לא שמעת עליו עדיין? וכל מיני היפסטריות יגידו שבכלל הוא מאוד חתיך וכל מיני ילדי אינדי כבר מדברים על שיתופי הפעולה הנדירים שהוא עשה (פעם שכן שלו נכנס באמצע שהוא לחש למיקרופון והוא שכח ללחוץ סטופ על ההקלטה ואז הוא פרסם את זה בשם אחר לגמרי, כי כל ילדי האינדי אוהבים שיש להם המון המון שמות).

ואז הוא מגיע להופיע, הוא מופיע בלבונטין וכצפוי- הוא די גרוע. כי על הבמה אין אוטו-טיוּן וכי גיטרה לא מכוונת זה לא נעים, וההופעה נורא נורא משעממת ורוב הזמן הוא בוהה בנעליים שלו, כי מה פתאום 100 ישראלים מכירים אותו בכלל? הרי בדקוטה אפילו החברה שלו כבר לא באה להופעות.

ויום אחרי בלוגר אחד אומר שהיה מרגש ונפלא והיו רגעים שהעבירו צמצרמורות של עונג בכל הגוף ופתאום איזה אלפא-בלוגר מעז להגיד שהיה די קקי ומוסיף מיד כמובן שלל האשמות (הסאונד, מזג האויר, החלל שלא מתאים, השלב בקריירה, ההשפעות של הרכב הצד שלו ושל הניאו-פריק-דקוטה-גראז’) ואחריו פתאום יוצא שכולם אומרים שנכון, היה לא משהו.

ועוברות שנתיים, הילד הצליח איכשהו להוציא תקליט, ולא תאמינו מה קרה! סוני חושבים שהוא איכותי (הם עשו סקר דעת קהל, ילדי אינדי הם ילדים עשירים- שווה למכור להם מוצרים) והנורא מכל קורה- גלגל”צ משמיעים אותו ויש כתבה עליו בשבעה לילות! או אז שולפים ילדי האינדי את סכיניהם ובשמחה מבתרים את התקליט (שאגב- כולל בדיוק את אותם שירים) ואומרים כמה רדוד ושטחי, כמה זה נורא שככה נהיה ממנו ו”אתה זוכר את ההופעה המחשמלת שהוא נתן בלבונטין?” וגם “אני בכלל ראיתי אותו בפסטיבל במתנס בדקוטה פעם” כשמקפידים לציין כל הזמן- היום הוא קקי.

ואני גם שונאת אותם כי בגללם לפעמים אני מפתחת אנטי לאמנים טובים על לא עוול בכפם.

*\ ומעכשיו נועה \*

אני שונאת היפסטרים כי הם יושבים בפאבים שנראים כמו הסלון של סבתא שלהם. את סבתא שלהם הם ראו לאחרונה בראש השנה, זה כל כך לא לוהט לנהל יחסים קרובים עם המשפחה.

כשתגיע להקה שרק 4 אנשים מכירים בארץ, הם יטענו שהם הכירו אותה ראשונים ויכתבו בבלוג שלהם פוסט על האי פי שהם הוציאו בשמונה עותקים והקליטו על טייפ 8 ערוצים בבקתת עץ באמצע החורף.
אני שונאת היפסטרים כי מבחינתם כל חג, מועד וסיום שנה היא זמן טוב לעשות סיכום. סיכום של הסרטים המגניבים שראינו עם זואי דשנל בבימויו של פלצן ממושקף ששומע פולק רוק, סיכום של הספרים האיכותיים שקראנו שחצי מהם הם ביוגרפיות רוק וחצי מהם נכתבו על ידי החבר הכי טוב שלהם, והכי נורא – מוזיקה.
היפסטר לא יכול “סתם” לאהוב מוזיקה. אין דבר כזה.
אחרי שהמוזיקה סוכמה וקוטלגה בסיכום שבוע חודש או שנה, משמע שאנשים אחרים כבר מכירים אותה, ולכן היא מאבדת מהאיכות שלה ואסור לשמוע אותה יותר
הרשימה הממוצעת של היפסטר תכלול 70 אחוז הרכבי אינדי איכותיים שפיצ’פורק או סטריאוגאם השפיכו עליהם בחודש האחרון, 10 אחוז הרכבי היפהופ כדי להראות שהוא מתחבר לצד המולטי-תרבותי שלו, 10 אחוז שירי פופ אירוניים, ו-10 אחוז להקות שהוא המציא.
היפסטרים, בתכלס, הם כמו בונים חופשיים. לעצמם הם נראים כמו חברה עליונה, מגניבה ומסתורית אבל בתכלס אף אחד מבחוץ לא מבין מה הם רוצים ממנו וכולם שונאים אותם. הם כותבים במגזיני רשת ופורטלים ונוהגים לקרוא לעצמם עיתונאים. הם מנגנים בהרכב פוסט-אלקטרו-פולק שהמעריצות היחידות שלו הם האמהות שלהן ואיזה בחורה אחת עם כובע טייסים שלא עושה בית שחי, וקוראים לעצמם מוזיקאים.
הם לובשים דברים שאפילו לא היו מתקבלים על הדעת באייטיז, ותספורות שאפילו גרופיז של פלוק אוף סי-גאלז היו מגחכות עליהן. כרבולות מוריסי, משקפי קרן בלי עדשות, עודף משקל או חוסר משקל חולני, זקנים שצומחים על הצוואר. הכל לגיטימי כי זה כל כך פאקינג אינדי להיות מיוחדג’.
הם יושבים בבתי הקפה השכונתיים שלך ומתרבים כמו נגיפי שפעת חזירים. אם עד כה נהגת בימים שבא לך לפנק את עצמך לצאת לשבת בקפה השכונתי טרוט עיניים ולשתות הפוך תוך כדי בהיה באנשים שבים והולכים, שכח מזה. הם השתלטו על הקפה האיזוטרי עם הלפטופים והפלאפונים היוקרתיים שלהם, ותופסים את כל השולחנות לשעות אחרי שהם מזמינים רק קפה. הם עושים את עצמם מרוכזים ועובדים אבל בעצם הם כבר שעה מחכים שמישהו יגיב להם לסטטוס בפייסבוק או טוויטר.
הם אוהבים גוסיפ גירל בקטע אירוני. למרות שזה חרא תוכנית שגורמת לאהרון ספלינג ז”ל להתהפך בקברו.
יש להם עיסוק אובססיבי בכל מה שנכון, עכשווי ולוהט עד כדי כך שהם שכחו מתי פעם אחרונה הם באמת אהבו משהו כי הוא באמת מצא חן בעיניהם ולא בגלל שאיזה מגזין רשת או טיימאאוט אמר להם.
הם מקטרים על עלות השכירות, הדירות והחניה, אבל לא יעזבו את תל אביב כי הם לא יתפסו מתים בגבעתיים.
הם שוכחים להדליק לך את הדוד כשאתה קם בבוקר מסריח ומיוזע ומת להתרחץ.
הם משאירים את הקרטון של החלב ריק במקרר.
הם משאירים לך את הגרביים שלהם באמצע הסלון ויוצאים לפרוזדור.

אני שונאת היפסטרים

אפשר גם לקרוא בבלוג של נועה את מה שהיא כתבה.



עוד פוסטים בנושא : » מה אתם עושים כשאתם מגלים שיש עוד מישהו בעולם עם טעם מוזיקלי כמעט זהה לשלכם? | » ציטוטים מוזיקליים מפתיעים | » מוזיקה לועזית - מחאה פוליטית - מוזיקה ישראלית | » שירים הם נקודות ייחוס | » ועידת המוזיקה של הייניקן : עיצוב ומוזיקה |

53 תגובות »

  • סמואל כתב:

    כבר מזה זמן-מה שלא יצא לי לקרוא משהו באינרנטים כולי מחוייך.
    מעולה בכל-כך הרבה רמות.

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.