אבא שלי מת כבר שלושה חודשים.

הוא מת באחד ביוני, יום הולדת שישים של אמא שלי. הוא כנראה מת בשעה ארבע וחצי, או משהו כזה. הוא מת בבית, מדום לב. אמא שלי הגיעה ומצאה אותו מת, נראה כאילו הוא נח, חצי על הרצפה וחצי על המדרגות, לידו היה הטלפון שלו הוא התקשר להודיע שלא יבוא לאיזה מקום שקבענו איתו כי הוא לא מרגיש טוב.

אבא שלי היה טייס ובבוקר היתה לו טיסה מלחיצה, אבל מה זה בעצם משנה?

הוא מת "בריא", בן שישים, יום לפני שהתכוננו לצאת כל המשפחה בהפתעה לחגוג עם אמא שלי את יומהולדתה. תכננו רכיבה על חמורים וכל מיני דברים שאמא שלי אוהבת. הוא מת ממש פתאום.

כשהוא מת הייתי בחודש חמישי וחצי, עכשיו אני באמצע חודש שמיני. ההריון שלי והמוות שלו כרוכים לי זה בזה, יש לי מין תחושה משונה שכשאני אלד אז ייגמר, אני לא באמת חושבת שהוא יחזור, אבל אני מחכה לזה בקוצר רוח כי אולי כשאני אלד אז יתחיל פחות לכאוב לי.

תמיד הייתי "ילדה של אבא", ההעדר שלו קשה לי באופן כמעט פיזי. שום דבר לא "מזכיר" לי אותו, הוא פשוט נורא נוכח. לפני שלושה חודשים חשבתי שבטח שלושה חודשים זה זמן סביר להתחיל לכאוב פחות, אבל זה ממש רחוק מזה. העוצמות של הכאב רק מתחזקות והתדירות לא משתנה.

אנשים שמבינים בשכול אומרים "שנה", איכשהו קיויתי שבגלל שיש לי תפיסה מהירה אז גם כאן מישהו יעשה לי הנחה ואני אתחיל להרגיש טוב יותר מהר מהממוצע, את רוב הדברים אני עושה יותר מהר מהממוצע, אז למה לא את זה? מסתבר שכמו בהריון- אין קיצורי דרך והנחות וצריך לשבת ולחכות ולא לנסות לנהל את זה.

בסה"כ לקחתי את יאיר לעשות בדיקת דם הבוקר, זה כאב לו מאוד והוא בכה, כל פעם שאני בסיטואציה כזו שאין לי שליטה עליה – כשדנה הרגישה לא טוב פתאום או כל מיני כאלה – אז כואב לי בקובי, ממש כואב לי במקום שפעם היה אבא שלי.

ובעצם גם כשהתחילה המחאה החברתית, הארץ געשה ואני כל כך רציתי לדבר איתו על זה, שפשוט התחלתי לבכות. אפילו שידעתי שהוא בטח היה חושב בדיוק כמוני ושבעיקר היינו "חופרים" אחד לשני ומחזקים זו את דעתו של זה ולהיפך (וכמובן עוצרים כל כמה דקות להתפעל מעצמנו על כמה אנחנו חכמים יותר מכולם).

אני משערת שאצל כולם זה ככה, הכאב הזה של ה"אין". הלוואי שהיו קיצורי דרך.