הפוסט הבא נכתב על ידי נעמה רק (הכנס בדיחה כאן, היא מכירה את כולן) מהבלוג המצויין – מחתרת הקשוחים.
למה אורח? ובכן, ראשית, יש ניגוד אינטרסים מסויים שמנע מדן-יה וממני לכתוב על ההופעה- היא עוגיה ואני גרופי. שנית, כאן ב"כלום" אנחנו מאמינים שיש לקדם בלוגים טובים ובלוגריות שלא רק כותבות על כל מה שמגניב בתרבות של הארץ הזו אלא גם מוכרות דיסקים של אלג'יר לתיירים בזמנן הפנוי.

כל התמונות בפוסט הזה צולמו בפלאפון, בגלל זה האיכות מפוקפקת.

דפנה והעוגיות סגרו את הבסטה, לפחות בינתיים. הסיבה לפגרה הבלתי מוגבלת בזמן הזו, להבנתי, היא פשוט המציאות. דברים משתנים, אנשים עושים ילדים, אחרים רוצים לטייל בעולם, ומה לעשות, להקה זה מחויבות. רגע לפני שאומרים שלום, חברות וחברי הלהקה יכלו להתנחם בקהל חם ואוהב (ולא מעט ממנו) שהגיע להיפרד.
מה שהכי אהבתי בדפנה והעוגיות הוא העובדה שכל החבורה הזה משוגעת על כל הראש. אני אוהבת משוגעים על כל הראש, יש להם טירוף בריא מהסוג שהופך את החיים לשפויים יותר. יש בארץ כל כך הרבה טירוף, מהסוג הלא כיפי והלא בריא, ואולי דווקא בגלל זה המיינסטרים המוזיקלי שלנו כל כך רציני ומבוגר. המלנכוליה היא כל כך טבעית פה, העצב הוא הכי לגיטימי, ואם כבר מישהו מרים את הכפפה ומביא משהו מצחיק, זה בקלות נופל למלכודת הדאחקה. גם ללהקות דאחקה יש מקום, אבל יש מוזיקת דאחקה ויש מוזיקה עם הומור, זה לא אותו דבר ומוזיקה הומוריסטית אין לנו כאן מספיק. לדפנה והעוגיות תמיד היה את זה, את הגישה הנכונה, את הקריצה, כי הם התייחסו  להומור הכי ברצינות. גם בשיר לכאורה רציני היה את החיוך הזה, וגם בין הבדיחות אפשר למצוא אמירה כנה או כאב אמיתי. 

למרות שמסיבת הסיום של העוגיות התקיימה ביום לא-הכי-סוער בשבוע, רביעי, לבונטין 7 היה שוקק חיים, ואהבה. הופעה אחרונה, כמו גם השקות למיניהם, היא המבחן האמיתי של כל הרכב. ללכת למופע אחרון של אמן זה מעבר לבילוי ערב נחמד, זה כמעט כמו הצהרת מחויבות למישהו שאתה מעריך. במקרה של העוגיות, זה היה גם נורא מתגמל. ההופעה הייתה אנרגטית לאללה על אף מגבלות פיזיות מצד דן-יה שוורץ על הגיטרה "שמנגנת בשביל שניים" (על פי דפנה), הליין-אפ היה מדויק (תודה רבה בלט בחסרונו) והביצועים אדירים. השיחוק של הערב היה, כנראה, הקאבר ללהיט הנצחי של סי הימן, 'גיבור גדול', שיחד עם האנדרלין הבלתי נדלה וזריקת הזין הכללית של דפנה קינן המריא לשמיים. אחרי שכמעט צירפו לסי הימן את הסיומת ז"ל בטעות, ממהרת דפנה לתקן ולהוסיף, ש"אני באמת צריכה להרים טלפון לסי. וגם לאבא שלה". גם הגחמות של דפנה על הבמה, אם זה לתופף ברקיעות רגליים ב'היחידה', לרקוד כאילו חטפת מכת חשמל או לנגן בתוף מרים עם הרגל, אף פעם לא נמאסות.בסוף המופע קיבלנו דואט של דפנה ורם אוריון ללהיט 'דפנה פיק', שהיה טוב בהרבה מהגירסה המוקלטת. השיר האחרון בהחלט היה 'העתיד נראה מבטיח' (אפטימיות על הבמה? לא באמת. "העתיד מבטיח כיליון"), שבתחילתו הקהל הוזמן לשיר עם הלהקה. על הבמה. לקח קצת זמן עד שאנשים באמת התחילו לזרום עם הרעיון אבל בסופו של דבר היה המון קטן (וגם אותי) על הבמה, שדיקלם "העתיד נראה מבטיח", בזמן שהלהקה ירדה ממנה. מרגש משהו.

היו שלום ותודה על העוגיות, אתגעגע.

מיני מיקס טייפ – פיק מי אפ

הייתי צריכה את זה.

מיני מיקסטייפ לשיפור מצב הרוח.

את כל השירים אפשר ורצוי להוריד בכסף (אני עשיתי את זה), הנה לינקים:

• קיץ של רד"ו
• קרולינה – הבלדה על אביר החופש ובת גלים + האוקיינוס הגדול
• המשחק שלי – גלעד כהנא ונינט (The Walking Man)

ועוד דבר קטן לשיפור מצב הרוח:

שמעו נא,
אני לא מבטיחה כלום לגבי המיקסטייפ הזה, ואני גם לא עובדת אצל אף אחד מכם אז הוא לא מנורמל ולא כלום.

בתכלס הוא זרם תודעה כזה, עשיתי בק-טו-בק עם עצמי וזה מה שיצא.
יש בו את "אחד מהטובים" של קרח תשע, שיר בוּסט בוקר מעולה, שהוביל אותי משום מה לרצף של שירים שיש בהם סאונד, אה, תחילת שנות התשעים. מין "מוּפק" כזה. ואז טיפה'לה קינק עם טאטו וש.שבן פורטיס, רמב"ם, זאבים של אלונה שגרם לי לחשוב מיד על היחידה של בתרי (בגרסא שלנו) ורדימון ו"חי או מת" של נעם רותם.

יובל אמר שאולי הוא יעשה בשבילכם מיקס-דאון נורמלי עם השוואת עוצמות וככה.

רגע לפני שנגמר החודש, הוא מגיע-

מאימיקס

במסורת אוספי ה-10. רק עשרה שירים. חטיף קליל להפסקת הצהריים.

לבריאות.
לשמוע
מי שרוצה יכולה גם להוריד כאן

1. Dawn Landes – Toy Piano
2. Shugo Tokumaru – Drive Thru
3. Menomena – TAOS
4. Julie Doiron – Spill Yer Lungs
5. St. Vincent – Paris Is Burning
6. The Ascetic Junkies – Tambourine Song
7. 8in8 – Twelve Line Song
8. Pixies – Cactus
   …and a little cut to…
9. Dawn Landes – Kissing Song
10. Mogwai – How To Be A Warewolf

יצא שיר חדש (אני יודעת שכבר לא חדש, אז מה?) למארינה מקסימיליאן בלומין קוראים לו "אני הולכת".

האזינו נא:

מארינה מקסימיליאן בלומין – אני הולכת

יש לי יחסים מבלבלים עם ממ"ב, לרוב היא מעצבנת אותי. כלומר: אי אפשר להתעלם מהעבודה שהיא מוכשרת ובמקביל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מתאמצת להיות מיוחדג'ת- תכונה ששנואה עלי במיוחד, שבאה לידי ביטוי  בכך שהיא מקפידה להיות אחרת אפילו אם לפעמים  זה על חשבון איכות ההגשה והכתיבה.

בכל מקרה, כמו שאמרתי על נינט לא אחת: היא נשמעת מאוד נאמנה לעצמה, גם אם "עצמה" בשלב זה של חייה אומר גרעפצים אוואנגארדיים דיסוננטיים. כרגע בתצורתה הנוכחית רוב מה שיש לה להגיד ולשיר לא מאוד מעניין אותי אבל יש לזכור שהבחורה בת 24 וגם אני בגילה לא הייתי הייצור הכי נסבל עלי אדמות ובטוח שהייתי רחוקה מלהיות אפויה כאדם.

אז ממ"ב עובדת עכשיו על תקליט חדש, כך נראה, שאותו יפיק מוזיקלית תמיר מוסקט. כבר אמרתי לכם שאני מתה על תמיר מוסקט כמפיק, תגידו מה שתגידו להיט ה"אה אה אה" שהפיק לאפרת גוש הוא אמריקה וכשהיתה לי הזכות לשבת איתו במיקסים של האלבום השני של ד. והעוגיות נהניתי מכל רגע – מלבד היותו אדיר ויצירתי (BBB, ביג לייזי) הוא מקצוען רציני, חמוד ומאיר פנים וסופר סקסי (בחיי).

אז ההפקה המוזיקלית בשיר שאתם שומעים ברקע (אני מקווה) כבר כמה דקות היא של תמיר מוסקט והיא מעולה. הלופ הבסיסי נורא מגניב, בין היתר בגלל שהוא לא מעודן בכלל: ה'שתיים' וה'ארבע'  שלו קופצים החוצה מהמיקס כמעט כדי צרימה (אבל רק כמעט!) ואי אפשר להתעלם מהקריצה (המכוונת? תגידו לי שהיא מכוונת…) לסגנון ההגשה התיאטרלי של חוה אלברשטיין בשנות השבעים (כן, הוא שונה מאוד היום).
השלב התיאטרלי ההוא כולל תקליטים כמו חוה והגיטרה, חוה בהופעת יחיד חלק א וב', חוה והפלטינה ועוד. הוא בשיאו בשירים כמו "אני מתה להיות אנטיפתית", "תפילת יום הולדת", "אני שונאת" ומעצבן בשירים אחרים (נניח, גרסא עברית מזעזעת ל- Fever).

השיר הזה של ממ"ב הזכיר לי יותר מכל את "שוב אני כאן", זה שיר אדיר. הטקסט שלו קורע מצחוק. הוא מתאר סיטואציה שבה מאהבת (מהעבר?) מתדפקת על דלתו של אהובה אחרי חלופת מכתבים סוערת (אני מדמיינת אותה עם מעיל גשם ארוך ותחתוני תחרה) ומוצאת עצמה עומדת מולו ומול אשתו כשהם אולי מסבים לשולחן או עוסקים בפעילות דומסטית אחרת. השיר מכיל בין היתר (כפי שציין פעם ידידי רון קסלר) את המשפט הפולני הנפלא: "צריך לסגור ת'דלת פעמים".

אז תקשיבו לו.

שוב אני כאן – חוה אלברשטיין

והנה הטקסט (תורגם ע"י הגברת תרצה אתר)

שוב אני כאן,
אתה לא שמח?
ששוב אני כאן,
אפילו קצת לא שמח,
אולי לפחות תחייך
נו טוב, אני אלך.
זה קצת מבלבל,
שהתפרצתי מבלי לצלצל.
סליחה גבירתי,
אני סתם ידידה משנים,
באמת, זה לא נעים.
צריך לנעול ת'דלת לפעמים.

כתבת מכתב משולהב
אז עכשיו אני כאן,
אך אתה מאוכזב
מוזר, גם אני, אדוני
תמיד חשבתי, שתמיד רק אותי…
אם כך טעיתי
בינתיים מצאת לך
אחרת במקומי.

טוב, אז כל טוב
אל תעמוד שם
כמו ילד עצוב.
אני כבר הולכת
תפסיק לעקם ת'פרצוף
ביקשת שאשוב
אהבת רק אותי
טוב, לא חשוב.

שוב אני כאן
מה, לא שמעת
ששוב אני כאן
אתה הופתעת שבאתי פתאום
באמת, נו טוב, אני יוצאת.
שוב אני כאן…

*זהו פוסט ללא פואנטה.

איזה כיף זה שהילד שלי גדל והופך להיות ישות עצמאית עם העדפות. לפעמים זה קשה (למשל ההעדפה הבולטת לאכול אורז בכל שעות היממה או חוסר החיבה המופגן לבגדים שיש להם רוכסן) ולפעמים זה מרגש ומותיר אותי משתאה ונפעמת.

אז קודם כל וידאו:

והסבר:

ליאיר יש תיק עם כל הדיסקים שלו ולתוכו משורבבים בערבוביה גם כל מיני דיסקים שלי ששרדו את זריקת הדיסקים האחרונה כי לא היתה להם קופסא או משהו (כן, אני זורקת או מחלקת דיסקים אחרי שאני קונה אותם- אני מורידה הכל למחשביי השונים ואז נפטרת משאריות הפלסטיק  למחזור) בין היתר יש שם את אבי רואד של הביטלס, אוסף מפשלושים שמתחיל בתקליטים הישנים של הסטונז, הבילויים הראשון, אסף אמדורסקי הראשון, מוניקה סקס הראשון ושלל דיסקים של מערכות הפעלה וזבל דאטא.

הוא מאוד אוהב לשבת עם תיק הדיסקים שלו ולעיין בו (כן, נו, קצת כמו הילד בפלפלים צהובים, אבל בחיי שלא מדובר בכזה סוג של עיון). לפעמים הוא סתם מדפדף, לפעמים הוא מוציא ומכניס את כל הדיסקים אחד אחד ולפעמים הוא מדפדף ומדפדף ובסוף בוחר דיסק שהוא רוצה לשמוע.

בפעם הראשונה שהוא בחר דוקא להוציא את אמדורסקי הראשון אמרתי לו שזה לא דיסק בשבילו ושניה אח"כ התחרטתי ושאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא הנהן בשמחה וככה יצא שרקדנו לצלילי "העיר הגדולה", "תחנות דלק" וכו. יש לו העדפה ברורה לשירים יותר רוקיסטיים (WIN!), כך יסתבר בהמשך.

מאז הוא בוחר דיסקים, מזהה את אלו שהם של מע' הפעלה ודאטא ואומר "זה לא שיר" ובוחר כל פעם מה שבא לו.

לפעמים הוא בוחר "חזי חיזזון" (חזי חילזון, דיסק שירי סתיו), לפעמים הוא בוחר "דיג דיג דוג" והרבה מאוד פעמים הוא בוחר דיסקים של גדולים והרוקנרול 'שלי' משפיע עליו באופן אחר לגמרי מהדיסקים של הקטנים.

מיותר לציין שאני מתה על זה.

הוא מגיב למוזיקה טובה כמו שרק יכולתי לקוות שהבן שלי יגיב למוזיקה טובה: עוצר בברייקים, בשירים שהוא כבר מכיר הוא לפעמים מזמזם איזו מילה תוך כדי ריקודים (ב"מקסוול פטיש הכסף" למשל הוא עושה "באנג באנג" בפזמון על הרהיט שהכי קרוב אליו) ובעיקר נורא כיף לחוות דרכו את המוזיקה, באופן הבלתי אמצעי הזה שבו הוא מגיב או לא מגיב לשירים.

שירים שיאיר אוהב במיוחד:

• את השיר הזה של הסטונז מהוידאו (מישהו מוכן לזהות אותו?)
• סאן חוזה של מוניקה סקס – מצחיק אותי לרקוד איתו את "עם תחבושות על הידיים היא היתה יפה כמו מתנה בעטיפה" (יאיר: "מתנה!")
• Come together וגם מקסוול פטיש הכסף מאבי רואד
• העיר הגדולה והשיר הזה עם המחיאות כפיים, שנדמה לי שקרני פוסטל שרה בראשון של אמדורסקי
• אין בגטים בגטו ו"אני מקיא" של הבילויים
  (יש עוד, אנלא זוכרת)

יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה

הערות שוליים:

• הוא *מאוד* אוהב גם דיסקים שלו: את ארץ התווים למשל הוא יכול לשמוע בריפיט ארבע או חמש פעמים. יש שירים 'שלו' שהוא אוהב במיוחד, כאלה מדיגדיג דוג, דביליים ומעצבנים שלומדים בגן וכל מיני. זה לא שאני מגדלת פה ילד על גיטרה-בס-תופים.
• אחרי האזנות מחודשות לחלק מהדיסקים שלי אני מגיעה למסקנות חדשות, למשל: הגעתי למסקנה שהסולו ב- Something (מבחינת סגנון, משפטים, אויר לנשימה וקוּליוּת) הוא הבסיס או האבא הרוחני לסולואים מגניבים בעתיד כמו סולו המופת ב- easy של אמונה לא עוד.

כשאדם צריך לעשות מיקסטייפ הוא חייב סיבה, או נמען, או שניהם.

לי היה מיקס תקוע בראש, לגל היתה המון עבודה.

אז הנה- מיקס לגל שסיימה את החודש ומתפנה לנוח. מוגבל ל-10 שירים. לא ארוך, כדי שיהיה ניתן להקשיב בריכוז. לא חדש, לא ישן. ללא קונטקסט מסויים. מתחיל חזק, עולה, יורד.

GalMix

1. Curtis Mayfield – Superfly
2. Bonaparte – Rave Rave Rave
3. edIT – Artsy
4. Malajube – Montréal -40°C
5. Paper Lions – Strawberry man
6. Built to Spill – I would hurt a fly  (live
7. בתרי זוזי – היחידה
8. Atlantic Line – The muscle and charm
9. Daddyboy – A plan
10. Isoblanegan – No place to fall

הפקות רזות על אמנים שמנים, שת"פים… פוסט מתגלגל:

הפקה-  מיסי אליוט | על המיקרופונים- קליס, ליסה לפט איי, אריקה באדו, ביונסה | בליריקה- לורין היל

המניע: באסה שלפט-איי מתה

הפקה- ג'ון בריון | במיקרופונים- אמנדה פאלמר, דייויד בואי | גיטרות- מיק רונסון | ליריקה- פיונה אפל

המניע: כי אני לא מתה על הטקסטים של אמנדה וכי הקולות שלה ושל דויד עם הפקה טיפה ביזארית של ג'2ון בריון יכולה לצאת מדהים

הפקה (או טכנאות סאונד במקרה שלו)- אלביני | שירה- ביונסה ופיונה אפל | גיטרות- אני, טל ותומר | ליריקס- ניק קייב | תופים- תמיר מוסקט

המניע: ביונסה ופיונה! ועו מופקות ע"י אדון מינימליזם בכבודו… זה יהיה לוהט.

הפקה- ת.מוסקט | מיקרופונים – נעם ענבר, דפנה, פורטיס | גיטרות ולחן- ויסלר | מילים- ויסלר-שבן | פסנתר- שבן | צ'לו וקולות- בלזיצמן

המניע: אין, זה סתם הרכב שיהיה כיף לשמוע. הניגוד בין הקול של נעם לקולות של דפנה ופורטיס יהיו מגניבים.

* חברה העירה עכשיו שאפשר לקרוא להרכב הזה: מיגרנה.

הפקה- ריקרובין | מיקרופונים- דיימון אלברן, קים דיל | גיטרות- ג'וני גרינווד | מילים ולחן- ג'ארויס קוקר

המניע: ניגודים! הפקה שמנה של ריק רובין על הקולות הקטנים והיפים של דיימון אלברן וקים דיל, גיטרות של ג. ג. על שיר הרמוני ומלא פאתוס של ג'. קוקר

הפקה- אין צורך | מילים ולחן- הברידרז | ביצוע- פולי ג'ין הארווי | טוויסט- גאז קומבס

המניע: טוב נו, זה חלום ילדות. מה יקרה כשפיג'יי תשיר את הפופ-פאנק של הברידרז? האם היא תקרוס לתוך עצמה? האם הגיטרות העולצות של גאז קומבס יוסיפו?

יש לי עוד בראש. אולי יצטרפו אחורי זה – מי שיש לו שיוסיף.

ממש עדיף ללחוץ ולראות את כל התמונה, זה מצחיק.

זוהי אוֹסי, הקאוסילטורית* החדשה שלי, יום אחד היא תגיע אלי הביתה, בינתיים אפשר לשמוח** מכך שהיא נחתה בארץ הקודש.

זהו פוסט שני מסוגו, פעם כבר כתבתי כמה קל לשמח אותי, זה היה פה: רוצה לקנות אושר בפחות משלוש מאות שקלים?

* Korg Kaossilator – חפשו אותו בגוגל, אני לא עובדת אצלכם.

** בטח אחרי שרשויות המס ישימו עליה את ידיהם המטונפות ויתבעו את משקלה בזהב כמס אהיה קצת פחות שמחה

מהר ובקצרה: כמה צרפתים מודרניים שמלווים אותי בשנים האחרונות. יש עוד, אבל אין זמן.

הנה הראשון:

זה שיר (השיר הכי להיטי) של להקה ששמה Noir Desir, שם השיר בתרגום חופשי הוא "הרוח תשאנו".

אני אוהבת מאוד את המונוטוניות שלו ואת הקול של הסולן.

אפרופו הקול של הסולן: בעודם שיכורים במלון בליטא ובעקבות ויכוח על נאמנות הוא היכה את חברתו שנמצאה בקומה ומתה בבית החולים אחרי כמה ימים. מאז אני לא מקשיבה להם, אבל זה נשאר.

הרבה לפני שהפכה ל'אשתו של' קרלה ברוני היתה דוגמ-זמרת די מגניבה. השיר הזה למשל עוסק כולו בהיותה "היפה בכל השכונה".

(תתעלמו מהקליפ)

Sanseverino l'enterrement de ma grand mère studio5
Uploaded by bernie-noel. – Music videos, artist interviews, concerts and more.
והנה סאנסברינו שר שיר מעולה ששמו "בלוויה של סבתא שלי". מתה על צרפתים.

אגב, הוא מנגן על גיטרת "מנוּש" שמאפיינת סווינגרים שכמותו.

אחרונים להיום, חברים שלי, לואיס אטאק:

שרים על אחת שהיא פשוט אה.. נודניקית. (שזה גם שם השיר) מתוך האלבום הראשון שלהם.

ויש לי כמובן מה להגיד על מוזיקה צרפתית, על ההשפעות הגאליות ועל ההשפעות הקלטיות, על השאנסון, על חשיבותו של האמן, על אדית פיאף.

אבל אין לי זמן.

אז אם לדעתך אני צריכה להוסיף עוד כמה מילים על כל אחד מהמוזיקאים שכאן (כי את כולם אני שומעת כבר אי אילו שנים) יש לציין זאת בתגובות.