נינט טייב – קומוניקטיבי – מחשבות לאחר האזנה

הקפה מחזיק לי את התקליט של נינט, נחמד מצידו

בדרך כלל מאוד קל לי עם מוזיקה, אני שומעת אותה ואז אני יודעת אם זה מוצא חן בעיניי או לא. אחרי התחושה המדויקת הראשונית והרגשית, אני גם מסוגלת לגבות את עצמי עם התפלמסות רבה ודיי מהנה על ההשפעות, תפקידים ספציפיים בתקליט, מיקס ועיבודים, אפקטים על השירה.

אני יכולה לדבר דיי הרבה על הדברים האלה, אני חנונית של מוזיקה וזה חלק מהאופן שבו אני נהנית ממוזיקה, אבל החוויה השכלית היא רק שניה בסדר-ובמעלה לחוויה הרגשית הראשונה והמיידית.

קשה לי נורא להחליט מה אני מרגישה כלפי התקליט הזה של נינט- 'קומוניקטיבי'. יש 'גורמי רעש' רבים מדי שמפריעים לי להקשיב 'נקי'. אני אוהבת את נינט, כפי שכבר אמרתי בעבר ומאז שאמרתי את זה עוד הספקתי לראות אותה שרה בערב המחווה ל"עד העונג הבא" והדבר רק העמיק את מה שחשתי אליה עד כה- הקול שלה מרגש אותי, אני חושבת שהיא מבצעת נפלאה ואני מאמינה לכל מילה שיוצאת לה מהפה. חוצמזה – היא פיתחה מין "טיק" כזה ועכשיו יש לה עניין משונה עם חצי פרצוף שנורא מזכיר את חוה אלברשטיין כשהיא שרה, מן חצי חיוך (אצלנו קוראים לזה חיצוך) וכל דבר שמזכיר לי את האופן שבו חוה אלברשטיין מ(ר)גישה שירים עושה אותי מייד חמאה.

גם הבחירה שלה לעבוד עם רוקפור ולכתוב שירים בעצמה וללמוד לנגן על גיטרה (וגם בס ותופים. כלומר, יש לה קרדיטים בתקליט על הכלים האלה, לא שזה אומר הרבה) וכל מיני דברים קטנים שיצא לי לשמוע ממכרה-מוזיקאית משותפת שלנו גרמו לי להאמין לה עוד יותר.

אבל כמו ויזיני במונולוג המעולה מהנסיכה הקסומה- אני מסתייגת ומסייגת כמעט מכל משפט שיוצא לי מהפה. טוב, די לקשקש, חסל סדר מטא. אני חושבת על התקליט מלא דברים והנה הם, ללא סדר חשיבות כלשהו -

כפי שכבר ציינתי לעיל, כמעט כל מה שנינט שרה מרגש אותי, משהו בצבע שלה ובעיקר בעוצמה ולכן נורא רציתי שהתקליט הזה יעיף אותי- יש כאן מצע מעולה לרגשות וריגושים כשהיא כותבת לעצמה את המילים ושותפה לעיבודים, ואכן יש שירים שבהם זה עובד עליי מעולה – כך היה תמיד, מדברים, אולי בחגים, שלווה וגם הסינגל המעולה אם אני אלך לגמרי עושים לי את זה. לעומת זאת, יש עוד כמה שרק נעימים לי ויש שמעצבנים אותי כמו כלה- אני לא מסוגלת לשמוע אותו – הוא מזויף לי מדי, אינדי מדי, אוואנגרדי מדי- לא יודעת- אני אולי מיינסטרים מדי בשבילו- אבל גם שיר שמעצבן שווה את זה- כי זה רגש (גם את בשקט הזה אני לא אוהבת, הוא מיוחדג' מדי)

תכלס יש לי שתי בעיות עיקריות עם התקליט הזה- המילים והעיבודים:

אני ממש לא טיפוס של מילים. אני לא שמה לב למילים עד שהן לא באות ומכות לי באף. אני שומעת תפקידים ומוזיקה. אני יודעת שזה דבר מאוד לא מגניב- אבל אין מה לעשות. איכשהו, למרות שאני לא בחורה של מילים הייתי רוצה שנינט תשיר טקסטים יותר טובים- כלומר- זה לא שהטקסטים שהיא כותבת לעצמה הם גרועים חלילה, אבל זה קצת לא עומד בקו אחד עם היכולת שלה להגיש אותם – זה מרגיש לי כאילו היא היתה יכולה לסחוב משא טקסטואלי הרבה יותר כבד על גבה. לא צריך אלתרמן, גם שלומי שבן טל גורדון ועוד מיני כותבים מודרניים יותר היו עושים עבודה מעולה עבורה.

העיבודים- הם מעולים. באמת. הם גדולים, חלקם אפילו מבריקים בעיניי. אבל שוב- אני רוצה יותר. קצת כמו חלק מהביקורות על נינט שטוענות שעכשיו הסטייליסט שלה מלביש אותה בבגדי אינדי, כך גם מרגיש התקליט הזה – כמו חליפה. את הבעיה שלי עם העיבודים אני לא מצליחה למקד. אני בעצם אוהבת אותם, אני אוהבת את הגיטרות בטירוף, איסר טננבאום הוא מתופף מדהים, מאיה בלזיצמן היא גאונה, באמת, אני חושבת שהיא גאונה. היא גיטריסטית שמנגנת על צ'לו וצ'לנית שמתופפת והכל ביחד נשמע אחיד ואדיר אבל לא יודעת, משהו שם לא עובד לי. זכותי.

אבל נראה לי שאני סתם מחפשת אותה, כמו כולם. שמענו את התקליט היום הרבה במשרד ושותפיי לחדר ציינו שזה תקליט מצוין. וואלה, באמת תקליט מצוין, הם צודקים.

אז אני אוהבת את התקליט החדש של נינט, הוא טוב ומרגש וכבר ממש בא לי על התקליט הבא שלה.
וזהו.
די לקשקש.