טוויטים אנלוגיים
תגים: tweets, twitter, אינטליגנציה, אנלוגי, נוסטלגיה, פעם, פתקים
או
הייתי בשיאי בתחילת שנות התשעים ומשם דעיכה
לא מזמן פגשתי את שני, שהיתה חברה שלי מכיתה ג' ועד יא' ככה. היה הכי כיף לראות את שני וגם את הבת שלה. בעצם, הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם: אני מאוד נהנית מחברתם של הורים וילדים מאז שיש לי ילד, טוב, זה שקר, תמיד מאוד נהניתי מחברתם של ילדים ולאחרונה אני נהנית גם מזו של ההורים שלהם, כי יש לנו במשותף.
אבל אם מניחים בצד את הדיון הזה וחוזרים לנושא שלשמו התכנסתי; שני הביאה לי מתנה: מעטפה ובה אסופת פתקים רנדומליים שהעברנו ביננו. ניתן לשער שטווח השנים הוא 91-93 כלומר, חטיבת ביניים.
הנה אחד:
אז זה מה שהיינו עושים כל היום בכיתה, מעבירים פתקים. מאחד לשני. מזכיר לי משהו.. רגע… אה!
ובכן, אפשר למצוא שם הרבה פתקים, חלקם כמו זה שלעיל ותכליתו המשוערת היא כנראה הבעת תדהמה מסוג כלשהו חלקם אינפורמטיביים (אתמול ראיתי ברחוב את <מורה כלשהי> והיא לבשה <פריט אופנה מזעזע כלשהו מהנייניטיז> איזה מסכנים הילדים שלה הם בטח <נבואה בלתי פרופורציונאלית>), חלקם (עצוב להודות) רכילותיים עם ארומה מעט מרושעת ורובם המכריע הם, ובכן, טוויטים.
כל מיני בדיחות מטא מטופשות שמרפררות לאירועי עבר, הרבה הומור מילולי דלוח (כמו שמצחיק אותי היום), למשל:
(כמובן שיש כאן סיפור ארוך על מורה שקיללה את כל הכיתה כי העברנו אותה על דעתה וכו… אבל מה זה משנה)
יש כמה מסקנות שעולות מקריאת הפתקים האלה:
- לא השתניתי
- נשארתי אותו הדבר
- בחיי… אפילו בחירת המילים, לא רק חוש ההומור
- הייתי די מצחיקה בגיל 13
- זה היה מצחיק בגיל 13
- אולי זה פחות מתאים לגיל 31?
או כמו ששני הייטיבה לנסח את זה: בשביל גיל 13-14 היינו מבריקות, אבל אז אנחנו נשארנו מבריקות אותו הדבר ורק העולם סביבנו התיישר אלינו ואז חלף על פנינו.
בונוס למתמידים
הפתק הסרוק הבא הוא חלופת דברים ביני לבין בלוגר מוערך כלשהו, מאוד חכם, שחי בימינו בגלות. למדנו ביחד באותו כיתה וגם היום אני אוהבת אותו מאוד. תמלול (כי הכתב שלי בלתי קריא) אפשר למצוא בתחתית
תמלול החלק שבכתב שלי בעמוד הראשון:
"תראה איזה קטע
הלכתי לאחות – היא לא היתה
הלכתי למזכירות – הן אמרו לי ללכת ללבורנטית
הלכתי ללבורנטיות – הן אמרו לי ללכת לרביד (מנהל בית הספר- ד.ש.ב)
הלכתי לרביד- הוא אמר לי ללכת לרינה יניב (לא זוכרת מי זו – ד.ש.ב)
הלכתי לרינה יניב – התבר לי שהיא מלמדת
הלכתי לכיתה – היא לא היתה
כשהיא הגיעה – היא אמרה לי לבוא בסוף השיעור
וזוהי הבלדה על כאב גרון אחד!"
עוד פוסטים בנושא : » ואם כבר בתמונות עסקינן- אבטיח מוות או כוכבטיח? | » אבחנות של אוהב כלבים על חיי חתולים | » This is a song about a superhero named Tony It's called Tony's Theme | » נעים לי כשמתייחסים אלי כאל כוח צרכני | » כשבקנםםל, טמקא וגם עםםעךק |
איזה להיט!
גם לי יש כל מיני כאלה. ובנוסף אני מרגיש קירבה מנטלית כי אני גם הרצלייני במקור.
פעם אפילו חשבתי לסרוק דפים מקושקשים/מצויירים מהיומנים של התיכון ולהדפיס אותם על חולצות.
[...] This post was mentioned on Twitter by Dan-ya Shwartz, Dan-ya Shwartz. Dan-ya Shwartz said: כלום חדש: טוויטים אנלוגיים http://bit.ly/bBmWaf [...]
היתה לי הרגשה שבמוקדם או במאוחר את תעלי פוסט על האפיזודה הזאת שטלטלה את עולמך באופן די מצחיק…
ויש לי מסקנה להוסיף לרשימה המפוארת שלך:
7. היום, בתור "מבוגרים אחראיים", אני לא יודעת אם יש לנו עדיין את הזכות לשבת ביציע ולהביע את דעתנו על המתרחש באמצעות כתיבת פתקים כל היום. כאילו, אנחנו אלה שנמצאים על המגרש ומייצרים את ההתרחשות של החיים שלנו. טוב? לא טוב? זה כבר דיון לפוסט אחר
"אני ילדה חכמה".
יש כתבה כזו באחד מעיתוני הסופ"ש על איך ההבדל בין הילד למבוגר שיוצא ממנו הוא הרבה יותר קטן ממה שנוח לנו לחשוב. ואני לא חושבת שזה שהיית מבריקה בגיל 13 באותה מידה שאת היום אומר שהעולם התיישר ו/או עקף אותך. זה בעיקר אומר שבעולם המבוגרים ברק הוא לא אלמנט מספיק משמעותי.
אוי! שמתי משפט באוזניים והוא נמחק מהתגובה!
צ"ל:
"אני ילדה חכמה"
אוזן ימין – צוחקת שעה – אוזן שמאל
שני,
נראה לי שזה נכון רק לאנשים עם מודעות סביבתית, שבטח היו ילדים עם מודעות סביבתית.
רוב ה"מבוגרים" בעולם ה"מבוגרים" (זה כולל גם אותי) מעדיפים כן לשבת מהצד ולבקר.
(לא יכולה לכתוב מבוגרים בלי מרכאות, סליחה)
ואלטר,
אני מחבבת את התיאוריה שלך, כרגיל.
אבל עוד יותר את הכינוי "אוזניים" לתגיות.
רינה יניב הייתה סגנית המנהל, לא?
טוב, לפחות דבר אחד השתנה לטובה – הפסקתי לצייר קומיקסים גרועים.
אה, ואני מעריך את זה ככיתה ח', על סמך התספורת המצויירת שלי – הדבר המגעיל הזה שהכריחו אותי לעשות בפשרת בר-מצווה בין השיער הארוך שרציתי לבין השיער הקצר שאמא שלי חשבה שהוא מהוגן יותר.
ותודה, גם אני אוהב אותך.
אוף, עשית לי חשק עז לכתוב פוסט על הפתקים הגאוניים שאני וחברתי-הטובה-ביותר-בעולם-הגיקית-להחריד-כמוני (אבל היא לא בלוגרית) היינו מחליפות.
ואז נזכרתי שכל הפתקים שמורים בקופסא בבית של ההורים שלי, במרחק 8000 קילומטר מכאן, ושיש ים באמצע.
ועוד לא דיברנו על המם. לא רוצה לחשוב לאיזה מסקנות תגיעי אחרי זה.
הוספת תגובה
מה זה? מי פה?
הנושאים העיקריים
מה? לא שומעים
קישורים קשורים
על מה מדברים כאן?
מה קורה בטוויטר?
הכי מוגבים
הכי נצפים