פוסטים שקשורים לאישי

ב- 16 באוקטובר ילדתי את מתן, 3985 גרם של תינוק חמוד. מאז ועד מחרתיים הייתי בחופשת לידה. חופשת לידה… חופשה… כן הא? כמה מילים, מספרים ותובנות על הדבר הזה.

מרגע שויתרתי על אספירציות אומנותיות והתחלתי לעסוק בתיעוד של חיינו המצלמה הפכה לחלק בלתי נפרד ממני, היא תמיד עלי, לא משנה מה גודל התיק או האירוע.

כשנתקלתי לראשונה בחלוקה לעשירונים נבהלתי. למה בהלה? כי הטבלה סיפרה לי שאני עשירה מלפחות 7/10 מהעם שלי, אז איך זה שאני בקושי חוסכת ואין לי שום סיכוי שבעולם לקנות דירה למגורים בלי עזרה מההורים? איך זה יכול להיות שאני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר עוד חודשיים בבית עם הבן שלי שטרם נולד?

*********************************** *********************************** ***********************************

מה שהכי אהבתי בדפנה והעוגיות הוא העובדה שכל החבורה הזה משוגעת על כל הראש. אני אוהבת משוגעים על כל הראש, יש להם טירוף בריא מהסוג שהופך את החיים לשפויים יותר. יש בארץ כל כך הרבה טירוף, מהסוג הלא כיפי והלא בריא, ואולי דווקא בגלל זה המיינסטרים המוזיקלי שלנו כל כך רציני ומבוגר.
לדפנה והעוגיות תמיד היה את זה, את הגישה הנכונה, את הקריצה, כי הם התייחסו להומור הכי ברצינות. גם בשיר לכאורה רציני היה את החיוך הזה, וגם בין הבדיחות אפשר למצוא אמירה כנה או כאב אמיתי.

יאיר התעורר היום ברבע לשבע, בערך רבע שעה לפני השעון.
רבע שעה לפני השעון זה בדיוק מעט מדי זמן כדי לשכנע אותו לחזור לישון ומספיק זמן כדי לבזבז בנעימים על משהו, לרוב יוצא שאנחנו משתמשים בזמן המיותר כדי לצייר ביחד או להתחבק בסלון או לשמוע שיר…
אז היום בבוקר יאיר התעורר ולא מצא את המוצץ אז הוא בכה. באתי ועזרתי לו למצוא אותו ואז הוא נשכב בחזרה על הרצפה (כי הוא ישן על הרצפה בימינו, זה יותר נעים לו, על הרצפה או על פיקה).
לקחתי כרית ונשכבתי לידו.
והוא שם את היד שלו הקטנה …