פוסטים שקשורים לפוליטיקה

היי, ביבי!
כן, כאן למטה… עוד יותר למטה… כן!
זה אני יובל! וואו, אני כל כך שמח ששמת לב אלי. נכון, אני לא תומך בך פוליטית, אבל אתה של העם נכון?
אז ככה, יש לי איזו תלונה.
אריאל, כבודה במקומה מונח, הנה עיר אשר הוקמה מעבר לקו הירוק. עכשיו, אנחנו יכולים להתווכח על סמנטיקה, אבל לא על גבולות. כיוון [...]

לפני חמש או שש שנים הפסקתי לבכות מהטורים של גדעון לוי  בהארץ.
לפני זה ניסיתי במשך כמה חודשים לא לקרוא אותם.
יותר נעים לי לא לדעת.
אז אני מחליקה את הימים שלי בין טיפות של מציאות כיבוש קשה, אין בזה רגש, רק ויכוחים אינטלקטואליים על מי צודק, על השחתה, על החובה או האיסור להשוות הכל לשואה (לדעתי- חובה).
ואז [...]

פוסט זה ללא תוכן כאנלוגיה לאלי ישי שמציע 1000$ למשפחות עובדים זרים שיעזבו את הארץ. יאיי! אלף פאקינג דולר. צודק לא? שהרי אלו בני הישיבות שלו שילכו לנקות לאיילי הנדל"ן את הוילות בקיסריה כדי לממן את הכסף שהם מקבלים מהמדינה. מי צריך זרים שינגבו לקשישנו את התחת. אנחנו יכולים לבד!
1000$ מענק עזיבה (שזה בערך מה שהם עושים בחודש) ממחיש מה כבוד הגזען… שר חושב עליהם (יחד עם עוד כמה דברים שהוא חושב עליהם, שזה יפה, כי לחשוב זה משהו שלא הייתי נותן לו קרדיט עליו), זה גם המון כסף כשמכפילים אותו במספר המגורשים, כסף שיכולים לעשות איתו טוב.

בחיי, אם יש אנשים שמגיע להם פוסט ללא תוכן, אלי ישי הוא מס' 1.

(תמונה על ידי עירא אברמוב)

יש לי המון מחשבות לא מאורגנות על מוזיקה ופוליטיקה; על אליוט ועמיר בניון, על קיסריה והאוזן השלישית, שייח ג'ראח והבארבי, שיער, אל תקרא לי שחור, הירקון 70, חברון, מידתיות, שתי אצבעות מצידון, שלחי לי תחתונים וגופיות, היה לי נער מאוהב, גלי צהל ורדיו הר הצופים.

ככל ש"המצב" נעשה גרוע יותר כך הגבולות בין האישי והפוליטי מטשטשים לי. כל שטות של ליברמן, כל מעשה שרירותי שעושה איפה ואיפה בין אזרחי המדינה (שאמורים להיות שווים בחוק, ידעתם?) נוגע לי בעצבים שהולכים ונחשפים. אולי זה בגלל שאני אימא, אולי זה בגלל שאני גיטריסטית, אולי זה עוד בכלל נשורת מהביטול של הפיקסיז.

ארץ בראשית החזיר אותי לגיל חמש, של אהבה אמיתית לארץ, של שייכות. התרגשתי נורא, אני עדיין קצת נרגשת וגם קצת נבוכה.
קראתי על הסרט ממש אתמול, בעיתון. מאיר שלו כתב עליו:
"…לפני כמה ימים ראיתי סרט טבע חדש, ושוב הייתי ילד פעור לב ועיניים. למרבה ההפתעה הסרט לא צולם במדבר של ניו-מקסיקו, לא במעמקי הים ולא בסוואנות של אפריקה. לא נחשפו בו פרטים חדשים על חיי האנקונדה ולא הוחדרה מצלמה לחדק של ציקדה…
לא תאמינו – הסרט צולם בארץ הקטנה שלנו, בתקציבים ובהפקה בסדר הגודל שלנו, וגיבוריו הן החיות הפושטיות שלנו…"

(הרשיתי לעצמי להעתיק מהעיתון כי אני מאמינה שמר שלו ישמח על כל אדם נוסף שצופה בסרט)
טוב, זה ממש חלק קטן ממה שמאיר שלו כתב וכדאי לקרוא את הכל.

אז היום בבוקר הלכתי לראות אותו.

המלחמות של החלומות שלי דומות מאוד לפלישה לנורמנדי של הדמיון שלי (לא זאת של "להציל את טוראי ראיין").
אז ראינו מחלונות הבתים איך הספינות עוגנות ויוצאים מהן נחילים של חיילים, קצת כמו שמההרים יורדים נחילים של אינדיאנים בסרטי מערב פרוע ישנים.
מלחמה מתורבתת כזו וגם אולד-פאשן.
מלחמת ג'נטלמנים.
רק היינו צריכים להסתתר בבתים ולא להפריע לאויב (נטול הזהות, אגב. [...]