על פוליטיקה ומוזיקה – מחשבות לא מאורגנות

יש לי המון מחשבות לא מאורגנות על מוזיקה ופוליטיקה; על אליוט ועמיר בניון, על קיסריה והאוזן השלישית, שייח ג'ראח והבארבי, שיער, אל תקרא לי שחור, הירקון 70, חברון, מידתיות, שתי אצבעות מצידון, שלחי לי תחתונים וגופיות, היה לי נער מאוהב, גלי צהל ורדיו הר הצופים.

ככל ש"המצב" נעשה גרוע יותר כך הגבולות בין האישי והפוליטי מטשטשים לי. כל שטות של ליברמן, כל מעשה שרירותי שעושה איפה ואיפה בין אזרחי המדינה (שאמורים להיות שווים בחוק, ידעתם?) נוגע לי בעצבים שהולכים ונחשפים. אולי זה בגלל שאני אימא, אולי זה בגלל שאני גיטריסטית, אולי  זה עוד בכלל נשורת מהביטול של הפיקסיז.

מה זה להיות מוזיקאי פעיל פוליטית?

מי אני שאגיד לאזרחי המדינה להיות פעילים? ולמי בדיוק זה יעזור? כמה עזרו כל ההפגנות מלאות האמנים נגד גירוש ילדי העובדים הזרים כשבסוף יצא שגירשו? אם ננגן שיר על במה בעצרת שקוראת לביטול חוק ההתיישנות על מקרי אונס וגילוי עריות זה באמת יעזור למישהו? אולי רק טיפה, אולי ממש מעט, אולי עוד מישהו ששומע דפנה והעוגיות יבוא במקרה ויקשיב לעדויות המזעזעות. אבל כל מי ששומע דפנה והעוגיות בכל מקרה היה חותם על העצומה, לא?

במלחמת לבנון השנייה (שמעתי שעובדים עכשיו על הסקוול) עלינו דפנה, טל ואני לנגן במקלטים וגם בבסיסים צבאיים. למה? אני כבר לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה. כלומר: על המקלטים אני לגמרי יודעת לענות (ודפנה היתה כ"כ טובה עם הילדים ששקלתי לפתוח עסק) אבל לנגן בכנף 1 בדת"ק של מטוסי אף 16, לראות אחד מהם ממריא לתקיפה ולא לדעת אם המכה הקלה שיחוש הטייס בכנף תסתיים במוות של אזרחים חפים מפשע- בדיעבד: לא יודעת למה ניגנו שם.

הזוועה היתה יותר קיצונית בהמשך המלחמה. מחד: הופענו בפני מילואימניקים חביבים שחיכו (תאבי קרב, יש לציין) להכנס ללבנון והאוירה היתה אזרחית לגמרי. מאידך שני נסענו (שוב בהרכב המשולש) להופיע בגדוד כלשהו ששלח לנו מיילים ואמר שהם מאוד אוהבים אותנו וישמח אותם אם נבוא. זו היתה יחידה של בנות קרביות, הכי הן אהבו את "חבר ערבי". שיערנו שהן מעריכות את הסרקזם. מתישהו במהלך הערב הובילו מאחורי הגב שלנו "מבוקש" אזוק ומכוסה עיניים. כולנו נכנסנו להלם. מאז אנחנו לא מופיעים בפני חיילים (בתפקיד).

ובכלל: על מה נלחמים? נגד מה? בעד מה?

אז דוקא לגבי זה יש לי חוק (הוא לא שלי, הוא של התלמוד): "עניי עירך קודמים". אבל מאוד בהשאלה: ה"עיר" שלי היא לא מיקום פיזי. אין לי קשר לרמת גן. העיר שלי היא המין שלי (ולכן אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לקדם מטרות שקשורות לנשים) וה"עיר" שלי היא המדינה שלי שבה אני החזק. יש בה חלשים ממני ואני חושבת שחובתי להלחם על הזכויות שלהם. כך לרוב אעדיף מחאה לטובת דיירי שכונת התקווה על פני מחאה לטובת תרנגולות וגם מחאה לשוויון החוק בין אזרחי מדינת ישראל השונים על פני פליטי דארפור.

ומצד שני, כמו שאומרת חוה ב"במקום שיר פתיחה":

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן
שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן -
אשר אומר: צד בי"ת, כלומר, הגברת הזמרת,
אם וכאשר איננה מזמרת,
את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,
עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

אולי מוטב שאעצור כאן. אני מאוד מפוזרת.