ארבע סיבות שבגללן אני אוהבת את סטיב אלביני

סטיב אלביני הוא המפיק המוזיקלי (הוא ממש מעדיף שתקראו לו "טכנאי הקלטה") שהכי הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של האולפן שלו. הוא מגניב ויצירתי (ועדין וסמכותי, או הו) ובעיקר מחזיק בכמה עמדות מעניינות בכל הנוגע להקלטות:

• הוא סוג של נטורליסט מוזיקלי (לפחות ככה אני מבינה אותו) ומאוד אוהב לייב, מחפש סאונדים אורגניים, מאוד אוהב להגביר את החדר ולהניח מקרופונים במקומות שונים כדי להרוויח עוד רוחב סאונד
• הוא דוגל בהקלטות מהירות ואפקטיביות לייב לערוצים, הוא ממקסס ביומיים כי הסורסים מספיקים
• לדעתו הלהקה היא לקוח של המפיק המוזיקלי ולכן כשהוא נתקל במפיקים שרודים בנגנים זה מביך אותו
• הוא לא מבקש / מקבל תמלוגים על אלבומים שהוא מפיק- הוא לוקח כסף לפי ראות עיניו וגם חברי הלהקה ונחמדותם ועד כמה הם רוקנרול הוא שיקול בקביעת התשלום (פיקסד, כמובן) לתמחור ההקלטות
• הוא לא פשיסט ולא מצהיר הצהרות דביליות כמו "רק בלייב" או " רק לערוצים" כל דבר שהוא עושה מנסה כמיטב יכולתו להצליח להנציח את ההרכב כמו שהוא

אבל תכלס- כל זה באמת שטויות ולא התכוונתי לכתוב את זה, כמה מהסיבות האמיתיות לאהוב אותו הן:

1987 – Surfer Rosa

אז נכון שקים דיל עושה קולות מהשירותים, שזה מגניב ומהפכני והכל (וקים דיל, כאילו, קים דיל), אבל תכלס – מה שאותי הכי מרגש בהקלטה הזו היא הסאונד של הסנייר שנמצא כאילו ליד האוזן שלי (ואת הבס והמצילות הרבה פחות שומעים מבדרך כלל) ושכל מכה נשמעת כאילו המקל נופל על הסנייר- כאילו במקום לתופף מישהו עומד בצד השני של החדר וזורק עליו מקלות – זה לגמרי לא רגיל.

1993 – In Utero

אז נכון שזו בחירה משונה, כי תכלס האלבום הזה מוקסס ע"י מאתיים איש או משהו כשגפן רצו לייצר ממנו משהו יותר תקשורתי ושומעים את זה בעיקר בשירות שנמצאות מעל המיקס (אלביני בדרך כלל מכניס אותן פנימה) אבל שומעים אותו שם באיך שהגיטרות מטונפות ובעיקר באיך שהוא מקליט שירה. כן.

1993 – Rid Of Me

אני לא באמת חושבת שצריך להכביר במילים, המעבר הכי מוצדק והכי לא אסתטי (ועם זאת מרגש) בין דינמיקות. בלי שום קומפרסיה, הכנה, בלי כלום. רגע אחד היא לבד עם הגיטרה ופתאום כולם צועקים. כאילו עד אותה נקודה פיג'יי ישבה כשהיא מחזיקה פנס שמכוון לפרצוף שלה בלבד, ויש שקט ופתאום ובבת אחת (כמו בסרטי תיכון אמריקאים) כל האורות בבמגרש הפוטבול נדלקים והמרחק הגדול בין החושך לאור והזרקורים המסמאים ואז שוב חושך, אבל העיניים עדיין לא ממש רואות.

לא משנה כמה פעמים אני אשמע את האלבום הזה, אני אף פעם לא מצליחה לעמוד בפיתוי ומגבירה את החלק הראשון של השיר הרבה יותר מדי.

2009 – Mountain Battles

אני מתה על הברידרז וזו לא פעם ראשונה (בלשון המעטה) שמר אלביני עושה להם תקליט. אני חושבת שאין מפיק ולהקה שיותר מתאימים מברידרז ואלביני, הם אוהבים לנגן לייב ולהנות וגם הוא.

בחרתי דוקא את השיר הזה בגלל הסאונד בס שלו והטיגון (panning) השמאלי של הגיטרה. לבס יש מן סאונד מפרט על מיתרים חדשים שכזה, כאילו שבטעות (לא באמת) פורט גם לרוחב של הבס ומשפשפף את המיתר גם בטקסטורה שלו שוב- לכאורה לא דבר אסתטי- אבל תכלס, בדיוק מה שהשיר צריך.

אוי, נגמר לי הזמן. חייבת ללכת.
היו לי קודם חמש סיבות אבל אין לי זמן.

\\*\ אני חייבת לערוך את התבנית, מה נסגר עם הבּוּלטים?

תוספת מאוחרת, סיבה חמישית נחמדה מאוד שנלחה אלי ע"י רם-

מקלוסקי היא עוד להקה שעבדה עם / הושפעה מאלביני, השיר הזה הוא מ- 2004 ויש להם שמות מעולים לשירים כמו "Lightsabre Cocksucking Blues".