"האלבום הלבן (של החיפושיות – ד.ש) היה אלבום חשוב גם לג'ואי סנטיאגו. הוא אמנם השתמש הרבה ברעיונות של הנדריקס ומונטגומרי אבל הצליל שהכי מזוהה איתו, ה'סנטיאגואיזם' הוא ללא ספק ה'תו העקום' (במקור- bent note) שמיילל את דרכו לעבר דיסוננס ופידבק ולמעשה שאוּל מג'ורג' האריסון.

'סאבוי טארפל' אומר סנטיאגו 'כשאתה שומע את השיר הזה, אתה פתאום אומר לעצמך: הנה זה! בכל פעם שהחלק הזה בשיר מגיע זה כאילו הֵי!' (הוא לא איש של מילים, סנטיאגו).

החלק הקסום הזה הוא החלק שבו ה'מי' הבלוזי נמתח חצי טון למעלה בצווחות עכבריות ומהירות.

הטכניקה הזו עובדת מעולה, אחרי עיוות יפה, לאורך חלק גדול מאוד משירי הפיקסיז – מ'ואמוס', 'פנים שבורות' ו'איפה דעתי?' ועד 'אני מדמם', 'מספר 13' ו'כוכב הסאונד'.

בבית הספר הגבוה למתיחת תוים ע"ש סנטיאגו, עדיפים שני מיתרים על אחד – אחת שנמתח והשני שנשאר סטטי – עד שהתהודה בינהם יוצר תדר קצבי של שני גלים שכאילו רודפים אחד אחרי השני."

תורגם באופן חופשי מדי על ידי מתוך: 'דוליטל' מאת בן סיסארו, הנה העמוד ממש

(רק כדי לא להשאיר אתכם במתח אני אגיד שאחרי זה סנטיאגו מסביר קצת על איך הוא נורא אוהב למצוא את התדר הזה שרוטט הכי הרבה ואני יכולה להגיד שאם אי פעם כיוונתם גיטרה תוך שימוש באוברטונים והשארתם את הדיסטורשן דולק בטח חויתם את ה"גלים שרודפים אחד אחרי השני בתדירות משתנה", עוד אני אגיד שמה שהוא מספר שהוא גנב ממונטגומרי היתה הנגינה באוקטבות [ר' החל משניה שלושים של הוידאו הזה] ומהנדריקס את ה'שבע-תשע' שהכי קל לשמוע אותו באקורדים של פרפל הייז)

אז הכי טוב זה להתחיל ולשמוע את סאבוי טראפל, השיר של ג'ורג' האריסון בביצוע הביטלס ותוך כדי האזנה לקרוא כמה דברים בקשר לשיר-

the Beatles – Savoy Truffle

• סאבוי טראפל זה סוג של ממתק, בדרך מגיע כחלק מאריזת ממתקים של חברת 'מקינטוש' שידועה בכלל בעיקר בזכות הטופי שלה
• סאבוי הוא חבל ארץ באירופה, כולל את אגם ז'נבה, את מונאקו וחתיכה מהאלפים הצרפתים (אני חושבת)
• טראפל זה השוקולד הזה והוא בכלל נקרא ע"ש פטריות כמהין (באנגלית – טראפלס) על שום הדמיון בינם לבין הממתק השוקולדי הכהה
• איך כל זה קשור לג'ורג' האריסון? האגדה מספרת שזה שיר שהוא כתב לאריק קלפטון בעקבות היותו מכור לשוקולדים
• השיר יצא באלבום הלבן, מי לא מנגן בו? ג'ון.
• מי כן מנגן בו? שישה (!) סקסופוניסטים, שלושה טנורים ושלושה בריטון
• ג'ורג' האריסון דיסטרץ' להם את הצורה, הם לא מתו על זה, אני מתה על זה.

יש עליו קטע על השיר הזה, לא? קודם כל, אם קוראים רגע את הטקסט, מדובר בשיר על הגיינת הפה וטיפולי שיניים "But you'll have to have them all pulled out After the Savoy truffle" מדבר על השיניים שלך: אם תאכל הרבה סאבוי טראפל יצטרכו להוציא לך את כל השיניים! מבחינה עיבודית הוא גם נורא מגניב, בביטלסיות אפיינית הכל מטוגן (Panning) לכל מיני כיוונים והמיקס סטריאופוני משוגע. אני אגב, הכי אוהבת את גיטרת הקצב, זו שבאוזן שמאל, שמנוגנת לרוב ב- UPים (עליות של המפרט ולא ירידות) ובתדרים היותר נמוכים.

יש בו משהו נורא גרובי… כלומר, ברור: כל הבראס סקשן הזה לגמרי מרפרר למוזיקת נשמה וככה.

לא רק אני חושבת שהוא גרובי, גם אלה פיצ'ג'רלד חשבה ככה:

אלה פיצג'רלד – Savoy Truffle

חלפה רק שנה מאז שיצא השיר המקורי וכבר (1969) וכבר יש לנו התקדמות גרובית אמיתית: להקת בנות מתוקה כמו שוקולד (או טראפל)  ברקע, בינות הבראס הקבוצתי באמצע השיר יש גם איזה סקסופון שמאונן אלתורים (סלחו לי, אני לא מתה על זה) אבל מה נשאר? בסיבוב האחרון של הפזמון יש שוב את המתיחות האלה שסנטיאגו אוהב (וגם אני) מרופררות בעדינות על ידי סקסופון.

ואלה היא, נו, אלה. ליידי אלה. הנון שלנט של ההגשה שלה כל כך מגניב שכמעט לא צריך את העיבוד ברגע, היא רק פותחת את הפה ואפשר לדמיין את הבראס והקצב והכל.

אפילו הגרסא המתקדמת הפולק-קאנטרי-אלקטרונית של הם עשויים להיות ענקים מעבירה את התחושה הזו, של הכבדות, של ה- Laid-Back הקוּלית שהיא חלק מהשיר,

ב-2003 אירונים, מוכשרים ומודעים לעצמם מכסים "הם עשויים להיות ענקים" את אותו השיר ממש:

הם עשויים להיות ענקים – Savoy Truffle

את הגיטרות החליפו קלידים וסאונדים משונים, את התופים (לצערי) החליף איזה מידי אבל הסקסופונים שם. מה לא שם? המתיחות של סנטיאגו והאריסון. מצד שני: איזו גרסא מגניבה.

לסיכום (?)

זה ללא ספק הפוסט הכי מיוזיק-גיקי שכתבתי בחיי, בטח קשה להבין מה אני מנסה להגיד בו וכיון שגם אני לא בטוחה, הגיע הזמן לפסקה מסכמת, או שתיים.

זה נורא מגניב איך שיר אחד קטן עורר אצל כל כך הרבה אנשים כל כל כך הרבה 'מחשבות מוזיקליות'. יש לו עוד גרסאות כיסוי אבל אלה (ועוד אחת שאני שומרת לסוף) הן הכי מעניינות בעיניי. תמיד אומרים על הפיקסיז שהם אולי לא הותירו חותם גדול בחייהם אבל כל מי ששמע אותם הקים להקה (אומרים את זה גם על מחתרת הקטיפה והדבר נכון לגבי שתי הלהקות בעיניי).

הפשטות שבה סנטיאגו כגיטריסט מתאר את המקומות שמהם הוא גנב את הסנטיאגואיוּת שלו מסבירה למה: כל גיטריסט ששומע פיקסיז ואני בתוכם, מתמלא בתחושת מסוגלוּת: "הי! גם אני יכולה לנגן ככה" יש משהו מרחיב אופקים בלהקשיב הרבה לנגינה של סנטיאגו ויש משהו מרגש בלהקשיב לנגינה של ג'ורג' האריסון.
בשני המקרים מדובר בגיטריסטים פורצי דרך שהביאו איתם (בניגוד למושא השיר אריק קלפטון שאותו אני לא כ"כ אוהבת) המון אופי והרבה פחות טכניקה לנגינה, אני לא רומזת פה שהם נגנים לא טובים ברמה הטכנית אבל ללא ספק זו לא החוזקה שלהם, הטכניוּת. שניהם המציאו דברים וחתימות שהשפיעו על דורות של גיטריסטים אחריהם.

ואסכם בפרפראזה למשהו שדפנה אומרת הרבה: יש בסה"כ 12 תוים בסולם, כמה אפשר כבר לחדש?
אז הנה: כסה אפשר לחדש, לשמוע אחרים ולייצר משהו שהוא שלך לגמרי (הלקח הזה עובד לדעתי גם לגבי סטארטאפיסטים שממציאים דברים במקום למזג דברים קיימים, אבל זה נושא ליום אחר)

ולמען המצברוח הטוב, הנה גרסאת 10 דקות שלמות של פסיכדליה שבזכות אורכה וחוסר המחוייבות שלה לקו עלילה רציף כאילו מסכמת את כל הגרסאות שאני מכירה של השיר הזה:

עוד כמה נקודות על הגרסא הזו:

• הקאבר הזה יצא שנתיים אחרי המקור, ב- 1970
• זהו אחד מהשימושים המוקדמים של ה- Moog בתקליט רוקנרול
• הכניסה של התופים בערך ב- 1:00 מזכירה לי מאוד את פתיחת השיר "סופרמן" של דויד בואי
• הסולו שמתחיל בארבע ומשהו וכולל נגינת עם סלייד ובלי ועם כל מיני סאונדים משוגעים, נגמר בסוף בהדהוד (אמנם קצר) מאוד סנטיאגו-אי
• מפוחית. ביצ'ז.

זה לא סאבוי טראפל, אבל זה של אותה חברה!

.

שוב דן-יה לבד, בחושך.

והפעם למרות הרצון העז שלי להכנס ללופים ורבליים בלתי נגמרים וללהג מוזיקלי ארוך מאין כמוה החלטתי להניח לכם עם הנושא שהכי מעניין אותי בשנים האחרונות: מוזיקה, אמת, אמינות, מה גורם לי להאמין לאמנים מסויימים ולמה זה כל כך מרגש לשמוע אנשים שנמצאים בתוך היצירה שלהם ובמקום לטרחן ולקשקש עסקתי בבחירה של אמנים שאני תמיד מאמינה להם.

או כמו של שפרנק בלאק אומר: "היתה שם גם הרבה יומרנות, אבל גם היא היתה אמיתית לגמרי".
(מתוך הספר הזה שעמרי נתן לי ושאני שותה בשקיקה)

עוד דוגמאות לפנינים ששלפתי מהספר:

• "those octave thingies" – ג'ואי סנטיאגו מסביר במילותיו מה הוא למד מהנדריקס וווס מונטגומרי.
• Deal called it: "boingy-boingy-sproingy". קים דיל מתארת את נגינת הבס שלה.

מה השמעתי?

1. המתרבים – off you
2. נעם רותם – כשתתרגל אל הבדידות (סקיצה)
3. דפנה קינן – מה שרצינו (סקיצה ראשונה)
4. פולי ג'ין הארווי – הו אהובי!
5. דייויד בואי – גברת אבכוכבים (דמו)
6. רמי פורטיס – אצבעות דביקות
7. אמנדה פאלמר – לידס מאוחדת
8. הפיות – יאללה (ואמוס) (לייב בגלסטנבורי 1989)
9. הפיות – Gouge Away
10. לו ריד – החזה (או התיבה) של אנדי
11. דאוס – בוא נֹאבד
12. לואיס אטאק – נרסק את התקוות שלנו
13. חוה אלברשטיין – כולי
14. ציונה תפוחי – שקית נייר
15. סופרגראס – אנחנו כאן בשביל הכסף!
    (מוקדש למאבק הנוכחי של חברי רדיו הר הצופים בקיצוץ המתקרב)

[יובל:]

איכותי משהו, נכון?

איכות ומוזיקה טובה זהו סימן ההכר של רדיו הר הצופים. רדיו הסטודנטים שמארח את התוכנית הקטנה שלנו ומשדר אותה בתדר הציבורי של רשות השידור וגם בסטרים. הרדיו הקטן הזה, עם הציוד המינימלי אחראי לכמה תוכניות מעולות, אירוחי אמנים משובחים (למשל זה של דפנה והעוגיות יאאל) והמון פעילות מוזיקלית-תרבותית בירושלים (דוגמא טובה- מועדון הסרט הרוקומנטרי). הרדיו הקטן הזה עם תקציב של 78 אלף שקל (בשנה! רק שנה) הולך להפסיק לשדר כי המחלקה לתשקורת הפסיקה את המימון. אני לא יכול להוסיף יותר מציטוט המשובח של מורפלקסיס-

אם הצבא וביטחון המדינה נותנים לנו את ה-"איך" להתקיים בחבל ארץ קטנטן מוקף אוייבים במזרח התיכון – הרי שהתרבות נותנת לנו את ה-"למה", את הסיבה שבשבילה אנחנו מוכנים להילחם. כל פעם כשנגרעת עוד חלקת קרקע פורייה מהזירה התרבותית היא מרחיבה את השממה שבה ניוותר בסופו של דבר עירומים ונתונים לחסדי שטיפת המוח של ערוצי הטלוויזיה והרדיו המסחריים כשהמילה "תרבות" תסתכם בלחן הפרסומת לעוד מרכך שיער או עוד תוכנית ריאליטי משומשת וחסרת השראה.

למה אני אוהב את הציטוט הזה? כי הוא מודע לעצמו. נכון, רדיו הר הצופים הוא פינה זניחה בתרבות הישראלית. מיוחדת, חופשית, נטולת רסן, אבל קטנה. הדבר המדהים היא שהיא קיימת בתוך ממסד אקדמאי ומהווה קרקע פוריה למחאות כאלו ואחרות, מוזיקליות ופוליטיות מבלי שאף אחד התערב מלמעלה. אבל קטנה ככל שתהיה, העלמותה מן מפת התרבות היא סממן ותיק לכרסום המתמיד בתרבות לטובת כל השאר. לטובת ה"איך".
אז מה יהיה? אני לא יודע. יש פעילות בנושא. אאעדכן. אבל בינתיים כולם צריכים לחתום על העצומה להחזקתו בחיים של הרדיו

[\יובל]

עולים (כנראה אחרי הדרן), מתחברים, אין ספירה, אין מקלות, אין סימונים.

בום טראח.

זה שיר על טוני.

זה רוקנרול.

ראיתי את הפתיחה שלוש פעמים רצוף, כאילו מישהו רודף אחריהם.

אני משערת שכנראה מישהו רודף אחריהם, כלומר משהו: הרצון לעוף חזרה לחדר אמנים ולעשות המון סמים אולי?

אני בטח הראשונה שאומרת את זה, וזו בטח הפעם הראשונה שאני אומרת את זה: יש משהו כל כך קוּל בקים דיל. קווין אוף קוּל.

בגלל שהפיקסיז ביטלו את ההופעה שלהם ואני מבלה את הבוקר בלחשוב מלא מחשבות מסוגים שונים וגם לענות להתייחסויות של אנשים שונים, אני כותבת את הכל כאן:

אני לא כועסת, אני מאוכזבת

ביננו, להקה שקראה לסיבוב האיחוד שלה: Sell Out, היא לא באמת להקה שהכיבוש מעניין לה את הקצה של התחת, מה שמוביל אותי לחשוב שהביטול אין בו ולו שמץ של פוליטיקה. זה ביטול כלכלי.

למה כלכלי? הרי הם מכרו כל כך הרבה כרטיסים…

אז כלכלי כי סביר להניח שהם ימכרו הרבה פחות כרטיסים אם לא יישרו קו עם שאר העולם הנאור. נניח אתם, מעריצים של להקה שהולכת להופיע במקום שבו (לפי מיטב הבנתכם, התעמולה וגם חלק מהעובדות) הרגו אנשים שמוגדרים כשוחרי שלום, כל מיני להקות קטנות יותר מבטלות והלהקה שאתם כל כך אוהבים, שהיא גדולה ומשמעותית וחדשנית עד מאוד בשעתה לא מבטלת: מה הייתי חושבים על זה?

מה זה חרם תרבותי?

אז כל מיני אנשים אומרים: רגע! מתוך כל האנשים ששומעים פיקסיז יש אולי שניים שחושבים שהכיבוש זה טוב, הנה, אפילו יש שרטוט ששלחה לי שרון:

דביר וולק אחראי לגרף המלבב. אני לא מסכימה איתו, אבל מחבבת אותו עדיין
אבל חשוב מאוד להבין שמהותו של חרם תרבותי הוא לא להעניש את הרעים אלא לנער את השלווים. שזה אנחנו. החרם הזה נועד בעיקר כדי להזכיר לנו, החלק הלכאורה נאור של העם, שאנחנו חיים באשליה. או כמו שאמרתי לשרון (בחורה מצוינ.נט ולוחמת צדק בעצמה): "כל הקטע הוא שהחרם לא נועד לפגוע במצביעי ביבי אלא לנפץ את האשליה שלנו שאנחנו חיים במדינה נורמלית. זו משמעותו האמיתית של החרם".

תשארו בפרופורציות

זה חרא, זה מאכזב אותי ומבאס אותי בכל כך הרבה רמות, העיקרית היא שאני חולמת לראות את הפיקסיז כבר המון שנים. הֶל, כמות הפוסטים והמחוות שהשתתפתי בהן בשבועות האחרונים יכולה להעיד על זה. אבל חבר'ה! דחילק! כולו מופע של להקת רוק! לא צריך לשרוף את הדיסקים שלהם (אלא אם ממש קר לכם) ולא צריך להכריז על זה כאירוע העצוב ביותר מאז חורבן הבית.

בקיצור,

זה ממש חרא של יום, אבל לפחות זה עושה את העבודה ומוציא אותי משלוותי הממוזגת בייקום הקטן שלי.

אני אוהבת את הפיקסיז עדיין. מאוד. ולא מופתעת מכלום. רק מאוכזבת ל-א-ל-ל-ה-!

השורה המסכמת של דן-יה היא "אבל לפחות זה עושה את העבודה ומוציא אותי משלוותי הממוזגת בייקום הקטן שלי" (כן, היא אמרה גם משהו על אהבה לפיקסיז). השורה הזו היא דווקא כן פוליטית.
בהנחה ההגיונית למדי שהשיקולים של ארבעת המופלאים הם אכן כלכליים נטו, אנו יכולים להסיק שאו שאיימו עליהם ישירות בחרמים או הכפשות בהמשך הטור שלהם (מתחיל בעוד חודש בארה"ב) או אולי, הם עשו את החשבון, חשבו על אי אלו אנשים בעלי דעה שלילית כלפי הופעות בישראל ומה זה יעשה להם בעתיד והחליטו לבטל.
היינו הך, התוצאה לנו זהה- אין פיקסיז. אלא אם הייתם באוזןבר ביום חמישי.

נקודה פוליטית מספר 1- זה מעצבן אתכם? יופי, אז זה כן פוליטי.
דן-יה כבר אמרה את זה- חרם אמור לנער את השלווים. אוקי, אבל זה לא ממש חרם. ארבעת המופלאים לא אמרו במפורש שהם מוחאים על מדיניותה של מדינת ישראל, את זה אני יכול לכבד, אני אישית מחרים אי אלו מוצרים מההתנחלויות. אבל הפקסיז? יש סיכוי שאם תלבישו את פרנק בלאק בירוק ותנו לו M16 הוא יתפור כמה פלשתינאים לגדר ההפרדה. אני לא בטוח שהוא כבר לא עשה את זה בעבר. אז זה לא חרם של הפיקסיז. זה חרם של מישהו מאחורי הקלעים.
נחזור לדן-יה. את נרעשת? יצאת משלוותך? יופי. אי אלו ארגונים פוליטיים (כאלו ימנים מוסלמים או שמאלנים אירו-אמריקאיים) בעטו לך בביציות.במקרה זה, אולי את תקומי ותגידי- היי! אני רוצה רוקנרול! ואם זה אומר ללכת להפגין, להרצות, לכתוב בבלוג, לעזור לארגונים פרו-פלישתנאיים, או כאלו נגד הכיבוש (שזה יותר קל לרוב הישראלים) או, רחמנא ליצלן, לרוץ לראשות הממשלה ולהעיף את חבורת הזבלים הימנים שיושבים בה, כולל החברים הפאשיסטיים שלהם מ"אם תרצו" (שיט, אני מרגיש תביעה בדרך) אז זה מה שאעשה!
אולי לא. אולי את תקחי את עבודת ההיטק הנוחה ותממני לך טיול לאירופה בקיץ הבא, שם הפיקסיז ממלאים פסטיבליים. כך, בתוך שלוותך הממוזגת.
ומה אם, תחרימי את את הפיקסיז? לא תלכי להופעות שלהם יותר בחיים? את יכולה לעמוד בזה? על זה בסעיף 2.
איך שלא יהיה, פוליטיקה היתה מעורבת בחייך.

נקודה פוליטית מספר 2- את מי להאשים?
אז נכון שהיו לי אי אלו האשמות על אנשים מאחורי הקלעים, ארגונים כאלו ואחרים ודן-יה. אבל את מי בסוף אאשים?
אני אוהב את הפיקסיז. הם היחידים שאי פעם התרגשתי לקראת הופעה שלהם. אם הם לא היו באים לכן אני הייתי בפרימוורה, איתם. הייתי חלק מאותו ערב פיקסיז באוזןבר ונהינתי מכל רגע. למרות שעכשיו, הערב מרגיש כמו צאצאו של לוציפר.
עכשיו נשאלת השאלה- האם לנסות לראות אותם עוד פעם, או אולי להחרים את הפיקסיז או האמרגנים שלהם על היותם תאבי בצע ו\או קלי השפעה?
אולי להאשים את זה שהמדינה שלנו מתחרפנת ואין מה לעשות (מלחמת עולם, מארק מיי וורדס) והפקסיז המסכנים לא קשורים לזה.
וכמובן, יש להאשים את הטורקים, את האירופאים, את אובמה ואת הערבים, טפו, ימח שמם!
זו דילמה קשה. במיוחד למעריצים שרופים כמותי. הטלת האשמה תקבע את היחס שלי לפיקסיז בעתיד. למעשה, לכל אמן שיבטל וביטל.

נקודה פוליטית מספר 3- You say you want a revolution?
ובכן, אתם יודעים, כולם רוצים לשנות את העולם. אבל האם משהו ישתנה?
דעתו של כותב בלוג זה אומרת שלא. אני חושב שכולנו נזועזע במשרד הממוזג שלנו. נקלל בפייסבוק. נכתוב פוסט. לקינוח נרד לארומה ונדבר ביננו על האכזבה, הכיבוש, הממשלה, האירופאים וכמובן, הפרק החדש של ארץ נהדרת. בעוד שבוע כבר נדבר על פסטיבל אירופאי שהפיקסיז כבר חתומים בו שנה הבאה.
אבל הפגנות השמאל לא יהפכו לגדושות בעוד 100 אלף מעריצי פיקסיז, קוסטלו והרון מאוכזבים, הן ישארו אותו הדבר. כולנו יודעים שזוהי איננה רעידת האדמה שתגרור את נחשול השינוי.
וחבל, כי אני לא יכול לחשוב על סיבה יותר טובה.

לסיכום- אני יודע ששנה הבאה, הפיקסיז יבואו אחרי הטור באירופה. למה? כי כל עוד לא יהיה איזה אירוע קיצוני כמו מרמרה ולא יופעל עליהם לחץ, הם יבואו. כי זה כסף וכסף זה טוב. אבל האם אני אהיה שם? לא יודע. מה שבטוח שאני לא אארגן את ערבי המחווה.

אז תקשיבו לי ביצ'ז, ממש עוד מעט הפיקסיז באים וכשירות לציבור החלטנו אני וצוות הכותבים (יובל) להכין לכם פלייליסטיוב (PlaylisTube) של כל השירים שהם מבצעים בהופעות במהלך סיבוב 2010.

למה זה?

ובכן, כי הפיקסיז (כמו הפיקסיז) מנגנים בהופעות האלה מלא בי-סיידס משונים ולא מוכרים ולא הייתם רוצים שמישהו בקהל יתפוס אתכם מזיזים את הראש בקצב הלא נכון או במהלך ברייק של שיר נודע ופופולרי כמו "לרקוד עם מנטה ריי".

אז מעבר ללהיטים שאתם מכירים כי הייתם יוצאים לרוקסן או לזמן אמיתי, להלן הרשימה המלאה, כך באדיבות האתר הזה.

אנחנו אבל לא מבטיחים פה כלום, כן?
טל"ח וגו.

אה כן,

אם אתם באמת רוצים לחמם מנועים- הדרך הכי נכונה לעשות את זה היא לבוא לערב פיקסיז באוזן בחמישי הזה:

מומלץ אש, קיים אצלי בפורמט דיגיטלי, מי שרוצה שיגיד.

תודה לנמרוט החתול.

וואחד תודה.

Smells like The Pixies from nemrut the cat on Vimeo.

אה, ואגב, באסה לכולם שהם לא עורכים של הבלוג הזה כי הוא מלא במילים של יובל על מה שקורה איתו באמריקה, כולל הופעה של אמנדהפאקיןפאלמר ועוד דברים מטורפים שרק אני יכולה בינתים לקרוא.

מה שדן-יה רצתה לומר זה שהיא מנגנת בירושלים, בפאב הקצה (שושן 4). יום רביעי, 22:00 פונקט (דלתות ב-21:30).

יהיו המון חבר'ה. ויש פייסבוק.

]]> http://www.dan-ya.com/pixies/feed 1 http://www.dan-ya.com/steve-albini-5-reasons http://www.dan-ya.com/steve-albini-5-reasons#comments Sun, 17 Jan 2010 14:17:10 +0000 ‫דן-יה שוורץ בר-אל‬ http://dan-ya.com/?p=309

סטיב אלביני הוא המפיק המוזיקלי (הוא ממש מעדיף שתקראו לו "טכנאי הקלטה") שהכי הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של האולפן שלו. הוא מגניב ויצירתי (ועדין וסמכותי, או הו) ובעיקר מחזיק בכמה עמדות מעניינות בכל הנוגע להקלטות:

• הוא סוג של נטורליסט מוזיקלי (לפחות ככה אני מבינה אותו) ומאוד אוהב לייב, מחפש סאונדים אורגניים, מאוד אוהב להגביר את החדר ולהניח מקרופונים במקומות שונים כדי להרוויח עוד רוחב סאונד
• הוא דוגל בהקלטות מהירות ואפקטיביות לייב לערוצים, הוא ממקסס ביומיים כי הסורסים מספיקים
• לדעתו הלהקה היא לקוח של המפיק המוזיקלי ולכן כשהוא נתקל במפיקים שרודים בנגנים זה מביך אותו
• הוא לא מבקש / מקבל תמלוגים על אלבומים שהוא מפיק- הוא לוקח כסף לפי ראות עיניו וגם חברי הלהקה ונחמדותם ועד כמה הם רוקנרול הוא שיקול בקביעת התשלום (פיקסד, כמובן) לתמחור ההקלטות
• הוא לא פשיסט ולא מצהיר הצהרות דביליות כמו "רק בלייב" או " רק לערוצים" כל דבר שהוא עושה מנסה כמיטב יכולתו להצליח להנציח את ההרכב כמו שהוא

אבל תכלס- כל זה באמת שטויות ולא התכוונתי לכתוב את זה, כמה מהסיבות האמיתיות לאהוב אותו הן:

1987 – Surfer Rosa

אז נכון שקים דיל עושה קולות מהשירותים, שזה מגניב ומהפכני והכל (וקים דיל, כאילו, קים דיל), אבל תכלס – מה שאותי הכי מרגש בהקלטה הזו היא הסאונד של הסנייר שנמצא כאילו ליד האוזן שלי (ואת הבס והמצילות הרבה פחות שומעים מבדרך כלל) ושכל מכה נשמעת כאילו המקל נופל על הסנייר- כאילו במקום לתופף מישהו עומד בצד השני של החדר וזורק עליו מקלות – זה לגמרי לא רגיל.

1993 – In Utero

אז נכון שזו בחירה משונה, כי תכלס האלבום הזה מוקסס ע"י מאתיים איש או משהו כשגפן רצו לייצר ממנו משהו יותר תקשורתי ושומעים את זה בעיקר בשירות שנמצאות מעל המיקס (אלביני בדרך כלל מכניס אותן פנימה) אבל שומעים אותו שם באיך שהגיטרות מטונפות ובעיקר באיך שהוא מקליט שירה. כן.

1993 – Rid Of Me

אני לא באמת חושבת שצריך להכביר במילים, המעבר הכי מוצדק והכי לא אסתטי (ועם זאת מרגש) בין דינמיקות. בלי שום קומפרסיה, הכנה, בלי כלום. רגע אחד היא לבד עם הגיטרה ופתאום כולם צועקים. כאילו עד אותה נקודה פיג'יי ישבה כשהיא מחזיקה פנס שמכוון לפרצוף שלה בלבד, ויש שקט ופתאום ובבת אחת (כמו בסרטי תיכון אמריקאים) כל האורות בבמגרש הפוטבול נדלקים והמרחק הגדול בין החושך לאור והזרקורים המסמאים ואז שוב חושך, אבל העיניים עדיין לא ממש רואות.

לא משנה כמה פעמים אני אשמע את האלבום הזה, אני אף פעם לא מצליחה לעמוד בפיתוי ומגבירה את החלק הראשון של השיר הרבה יותר מדי.

2009 – Mountain Battles

אני מתה על הברידרז וזו לא פעם ראשונה (בלשון המעטה) שמר אלביני עושה להם תקליט. אני חושבת שאין מפיק ולהקה שיותר מתאימים מברידרז ואלביני, הם אוהבים לנגן לייב ולהנות וגם הוא.

בחרתי דוקא את השיר הזה בגלל הסאונד בס שלו והטיגון (panning) השמאלי של הגיטרה. לבס יש מן סאונד מפרט על מיתרים חדשים שכזה, כאילו שבטעות (לא באמת) פורט גם לרוחב של הבס ומשפשפף את המיתר גם בטקסטורה שלו שוב- לכאורה לא דבר אסתטי- אבל תכלס, בדיוק מה שהשיר צריך.

אוי, נגמר לי הזמן. חייבת ללכת.
היו לי קודם חמש סיבות אבל אין לי זמן.

\\*\ אני חייבת לערוך את התבנית, מה נסגר עם הבּוּלטים?

תוספת מאוחרת, סיבה חמישית נחמדה מאוד שנלחה אלי ע"י רם-

מקלוסקי היא עוד להקה שעבדה עם / הושפעה מאלביני, השיר הזה הוא מ- 2004 ויש להם שמות מעולים לשירים כמו "Lightsabre Cocksucking Blues".