ראשי » אישי

הסיפור על איך ראיתי מיוזיקל בלונדון עם האבא המת שלי

28 בSeptember 2014 | | 3 תגובות | מאת דן-יה שוורץ בר-אל
תגים: , ,

נכון יש את הדיבור הזה של הקלאברים וההומואים של “עולה לי”? כשהסם הממריץ האופנתי מתחיל לתפוס ולשנות את התודעה? אז קובי התחיל “לעלות לי” בשדה. שזה די הגיוני, כי תכלס – המקום הכי הגיוני לקובי לעלות בו זה בסביבה של מטוסים וכזה. אולי אם הייתי טסה יותר הייתה לי דה-סנסיטיזציה לדבר הזה אבל מה לעשות, אני לא.

אפשר להגיד שמרגע שנהיה ריח של תשרי באוויר התיישב לי קובי בפינת המוח או בזווית העין. התיישב על המדרגות עם שתי קערות וערימה של רימונים והתחיל לפרוט אותם לארוחה של ערב ראש השנה. כל עוד הוא ישב שם בצד הצלחתי להתמודד עם זה. אבל הקובי של השדה היה כבר ממש מוחשי והתחיל לטפס לו מעדנות לתוך המודע.

כשארזתי הוא אמר לי “תרופות מרשם תיקחי עלייך”, כשהגעתי לשדה הוא היה לי בזווית העין כל הזמן עם הבגדים של העבודה, ובמטוס בכלל… ואם הוא היה קורא את זה הוא היה “מקיא קצת בפה” (חבל שהוא לא הכיר את הביטוי הזה כי זה היה מצחיק אותו), כי אם יש דבר שקובי שונא זה טייסים טיפוסיים וילדים של טייסים טיפוסיים. כשהיינו ילדים אסרו עלינו להגיד שהוא טייס כי זה נחשב להשוויץ, וכששאלו אותנו מה אבא עושה היינו אומרים תמיד “עובד בחברת תעופה”. כשגדלתי הפסקתי להסתיר את זה והצלחתי להצחיק את אחי עם “אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים”, שהפך אפילו יותר מצחיק אחרי שהוא מת.
בקיצור, אני יוצאת כאן הכי בת של טייס, אז הקובי שבראש שלי מוסר לי בתגובה “איכס”.

אחר כך היו מלא דברים לעשות ונסיעות ארוכות ויצא שדיברתי די הרבה על קובי, וכשהצלחתי להתאפק מלדבר עליו (סליחה אבי) המשכתי לחוש אותו. טיפסנו יחד אחרי הכנס לקרון הראשון של ה-DLR כדי לראות קדימה וברור שישבנו בלמעלה של האוטובוס. וכשהגעתי למלון ראיתי את קובי ואיילה הצעירים הולכים פה בלונדון הזאתי של הקולג’ים והמוזיאוני מדע. בקיצור, הבנתם – הרוח של אבי המת רדפה אחריי ולא הרפתה, כי ככה זה קובי – חופר, לא מרפה. מסתבר שגם הזיכרון שלו נודניק בלתי נלאה ומצחיק ומציק וחרדתי (“תבדקי עוד פעם שאנחנו לכיוון הנכון שלא נצטרך אחר כך לחזור”).

ואז נכנסתי לתיאטרון, כולי עם טקס בישבן, ושמחתי וישבתי וחיכיתי וקראתי את החדש של גרוסמן (קובי בינתיים בראש שלי: “מאיר שלו יכול להריח לו בתחת! איזה גאון הגרוסמן הזה”), ואז התחיל המחזמר ובערך עשר דקות פנימה לתוך ההופעה התחלתי לבכות (בלי סאונד, אבל עם דמעות ממש רבות) ונורא צחקתי תוך כדי ובכיתי והרגשתי כמו מופרעת אבל זרמתי עם זה תוך כדי שאני שותה סודה ואוכלת שוקולד מנטה מובחר.
ובאמת שהיה מוצלח באופן בלתי הגיוני, והגרמנים לצדי הסתכלו עליי כאילו אני קצת מופרעת, אולי הם חשבו שאני מורמונית לשעבר.

ואחרי שנגמר המחזמר יצאתי ופגשתי את אביב ואמרתי לה שאני חושבת שקובי ניצל את הפעם הראשונה שהמוח שלי היה פנוי מהכל כדי להתגנב פנימה ולגנוב את כל הפוקוס שלי. כי תכלס, לא קורה הרבה שהמוח שלי כולו פנוי רק לזה, ועוד לכמה שעות.

אז יצא שראיתי מיוזיקל עם אבא שלי (“זה שיר היסטרי!”) אפילו שהוא כבר מת ממש מזמן אינעל אביו.

 



עוד פוסטים בנושא : » תעזבו את הבן שלי בשקט! | » איך לאמץ ילד - מדריך ללסביות | » There can be only one! | » ראיתי את הדקדוק הפנימי, הייתי בהרצאה של סיימון סינג | » חלמתי שהתחילה מלחמה |

3 תגובות »

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.