ראשי » גיקיזם, טלויזיה, קולנוע ואוכל

הוביאניזם: למה סטיבן מופאט הוא תסריטאי מבריק ושואו ראנר גרוע – במספרים וצבעים

2 בOctober 2012 | | 3 תגובות | מאת שירי פרציגר כהן
תגים: , ,

לדן-יה ולי יש יותר מדי זמן פנוי. לא, זה לא נכון – אין לנו זמן פנוי בכלל, אבל יש לנו אובססיות ומדי פעם אנחנו נכנעות לצורך להאכיל אותן.
כך מה שהתחיל משלושה אסאמסים הפך להיות גרף כולל של המימד הרגשי והמימד המדעי בדוקטור – מ2005 ועד היום.

שתינו רגזנו על כך שמופאט כותב פרקים באופן כל כך מרושל לאחרונה – אחד הדברים שהופכים מד”ב טוב למד”ב מצוין הוא קונסיסטנטיות בתוך העולם הנתון, ורוב הגיקים יסכימו איתנו שקל לקבל את זה שקפטן ג’ק אף פעם לא מת – כי זה קונסיסטנטי, אבל האופן שבו המלאכים הבוכים משנים את התכונות שלהם כל הזמן מרתיח את הדם.

אבל זה לא רק זה – היה לנו נדמה שהסדרה עוברת אמרקניזציה רגשית. הכל גדול! גרנדיוזי! מעורר דמעות! שופרות! חלילים! עונות 1-4 כללו כמה פרקים מרגשים מאד, אבל זה תמיד נשאר בארנה הבריטית – איפוק ואנדרסטייטמנט – ודווקא בגלל זה האופן שבו הפרקים האלו הצליחו לרגש היה עמוק יותר ומעצבן פחות. קייס אין פוינט: הדוקטור נפרד מרוז ביקום מקביל על החוף – דמעה אחת זולגת על לחיו. השווה והדגם מול פרידתם של הפונדס על כל הגרנדיוזיות שלה.

מאחר שאנחנו בחורות של מספרים באופן טבעי התקבלה ההחלטה לעלות את כל זה על גוגל דוק ולבדוק איך זה נראה. המתודולוגיה היתה כדלהלן:

  1. רשימת כל הפרקים לפי עונה, כולל ספיישלים של קריסמס, לא כולל מיני אפיזודס
  2. לכל פרק ניתן ציון על האספקט הרגשי על הסולם הבא: 1 (קור בריטי) <-> 4 (סטנדרטי) <->  7 (מרגש) <-> 9 (קיטש אמריקאי)
  3. לכל פרק ניתן ציון על אספקט הדיוק המדעי על הסולם הבא: 1 (וודפ) <-> 3 (וויבלי וובלי) <-> 5 (קונסיסטנטי) <-> 7 (קונסיסטנטי במידה מרשימה) <-> 9 (ג’וס ווידון / טולקין בקונסיסטנטיותו)
  4. ציינו אילו פרקים מופאט כתב בתקופתו של RTD

הנה הגרפים לפניכם:

[הקליקו לזום]

והנה מה שיש לנו להגיד עליהם:

1. אי אפשר לפספס את העליה ברמות הרגש מרגע שהסדרה עברה לידיים של מופאט – וגם לא את ההתדרדרות באחידות המדעית – זה כאילו הוא עושה בכוונה!
2. מה שעוד יותר מרגיז לראות – כמה מהפרקים הכי מוצלחים בתקופת RTD כתב מופאט. הוא באמת היה תסריטאי מבריק. מה בער לו לקחת לידיים את ניהול הסדרה כולה?
3. מעניין לראות שהעונה של מרת’ה לא השאירה עלינו רושם עז מבחינה רגשית (למרות שאני מאד אוהבת את family of blood)
4. בעוד שRTD באופן יחסי שמר את שיאי הרגש לסיומי עונה וספיישלים, מופאט מתעקש על השפרצת פרקים מרגשים בתדירות הרבה יותר גדולה.

ומחשבה נוספת: אחד ממקורות המשיכה של הדוקטור (בשבילי לפחות) היתה התחושה של קצת יותר תחכום רגשי ופחות בנאליה, שיחד עם מיטב הפרופס הטפשיים של אנגליה הופכים את הסדרה למשהו לא מובן מאליו, עם רבדים נוספים. מופאט עושה נזק לשניהם – מערכות היחסים אצלו (למרות שאני מעריצה לגמרי את הדוקטור-ריבר שיפ ואיימי פונד היא דמות נהדרת) תבניתיים יותר ורמות הרגש כל כך גבוהות שזה הופך לקיטש. העלאת רמת ההפקה לסטנדרטיים אמריקאים פגמה לטעמי בחן מסוים של הסדרה, אבל יכול להיות שאני סתם סנטימנטלית.



עוד פוסטים בנושא : » לסביות בטלויזיה - מעולם לא היה ייצוג הולם יותר | » פתגמים שהשתבשו: פוסט כוורת | » יובל וגל עושים לייב בלוגינג לדן-יה מעיפה את הסכך... | » Google Adwords- acting all desperate with a 120$ account, are we? | » תוכנית אחת עשרה: וואו. אתם תמותו על זה. |

3 תגובות »

  • יעל ר. כתב:

    היאח, פוסט הו!

    כן, הסדרה התדרדרה קשות תחת ניהולו של מופאט, במיוחד ביחס לציפיות. המון חורים בעלילה, תסבוכים שלא לצורך, חוסר היגיון, ולא מספיק פאן כדי להתעלם מזה. איפה זה ואיפה “הילד הריק” ו”בלינק”.
    בכל שבוע אנו נאספים מול הטלוויזיה מכוח ההרגל ומדסקסים במשך רבע שעה עד כמה גרוע זה יהיה הפעם, ובדרך כלל צודקים. מבאס. ואני דווקא ממש מחבבת את מאט סמית’, במיוחד אחרי הספיישל האחרון והנורא עם טננט (אפרופו חוסר היגיון ואוברדוז רגשני – הסוף היה כה ארוך ומייגע שכמעט צעקנו על הטלוויזיה: נו, תמות כבר ונגמור עם זה).

  • איתי ברנר כתב:

    Blink היה פרק גאוני שהכניס אותו לתודעה ללא ספק.

    העונה החמישית הייתה חביבה , אבל ציפיתי ממנו ליותר.

    העונה השישית כבר הפכה למבלבלת ברמות, אבל College Humor עשו את זה טוב ממני :

    http://www.youtube.com/watch?v=IJMVxZ8pGzA

    את העונה השביעית אני בינתיים מאוד אוהב, כל פרק ופרק. אני חושב שאולי זה בגלל שהוא הבין שלשים יותר מדי רציפות בין הפרקים זה בכל זאת לא תמיד לטובה. יש איזשהו סיפור שהתבשל במשך שני פרקים ויש לו קשר לסופלה,אבל אני לא רוצה לעשות ספוילרים.

    מה שמשעשע שדרך דוקטור הו גיליתי את זיווגים וג’קל, שתי סדרות שהפכו להיות חלק מהקאנון שלי (לא כולל סיינפלד)

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.