לכו לראות את ארץ בראשית, כולכם

יש סיפור מאחורי הפוסט / פלייליסט הזה, אבל מתוך כבוד למעט הקוליוּת שיש ללהקה החננית שלנו אני לא מתכוונת לחשוף את זה.

האינטרנט עשה מהפיכה במוזיקה – חברות התקליטים הפכו למעט מיותרות וכל להקה מהבית השכן יכולה להפיץ את עצמה בקלות וביעילות בין אלפי הגולשים צמאי ההתרגשויות. אז מה צריך לעשות?
הפוסט הזה קיים מזמן, אבל לא אצלי. כתבתי אותו בעבר לאיזה עיתון שנקרא "נט מגזין" והודפס למרבה הצער על ניירות. חלקו הגדול לא מעודכן יותר, אבל העניין בבסיסו זהה.

בחרתי להעלות אותו עכשיו בגלל הפוסט הזה והדיון בטוויטר שהוא יצר.

הסדרה הזו, שבקושי סחבה עונה היתה הדבר הטוב היחיד מביתו של ג'וד אפטאו. תאמינו לי.
לאחרונה חזרתי על מעט הפרקים ששודרו ונזכרתי שהיתה לה מוזיקה מעולה. אבל אבוי, אני לא מוצא את הסאונד טרק!
בכל מקרה, נזכרתי שמזמן לא עשו סדרת נעורים טובה. כזו שנגעה. או שאולי אני לא נער.

ארץ בראשית החזיר אותי לגיל חמש, של אהבה אמיתית לארץ, של שייכות. התרגשתי נורא, אני עדיין קצת נרגשת וגם קצת נבוכה.
קראתי על הסרט ממש אתמול, בעיתון. מאיר שלו כתב עליו:
"…לפני כמה ימים ראיתי סרט טבע חדש, ושוב הייתי ילד פעור לב ועיניים. למרבה ההפתעה הסרט לא צולם במדבר של ניו-מקסיקו, לא במעמקי הים ולא בסוואנות של אפריקה. לא נחשפו בו פרטים חדשים על חיי האנקונדה ולא הוחדרה מצלמה לחדק של ציקדה…
לא תאמינו – הסרט צולם בארץ הקטנה שלנו, בתקציבים ובהפקה בסדר הגודל שלנו, וגיבוריו הן החיות הפושטיות שלנו…"

(הרשיתי לעצמי להעתיק מהעיתון כי אני מאמינה שמר שלו ישמח על כל אדם נוסף שצופה בסרט)
טוב, זה ממש חלק קטן ממה שמאיר שלו כתב וכדאי לקרוא את הכל.

אז היום בבוקר הלכתי לראות אותו.

בבלוגה של דן-יה, אני החבר האחד.

המלחמות של החלומות שלי דומות מאוד לפלישה לנורמנדי של הדמיון שלי (לא זאת של "להציל את טוראי ראיין").
אז ראינו מחלונות הבתים איך הספינות עוגנות ויוצאים מהן נחילים של חיילים, קצת כמו שמההרים יורדים נחילים של אינדיאנים בסרטי מערב פרוע ישנים.
מלחמה מתורבתת כזו וגם אולד-פאשן.
מלחמת ג'נטלמנים.
רק היינו צריכים להסתתר בבתים ולא להפריע לאויב (נטול הזהות, אגב. [...]